מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הגשמת חלום

נכדתי ואני
אני בנעורי
עלייה ותקומה מפרס לישראל

אבא שלי, אמנון רופא, נולד בעיר אספהאן שבפרס בשנת 1949, נצר למגורשי ספרד, ביתרי וציוני, למד בבית ספר אליאנס ולימד עברית, כמו כן היה מעודד לציונות ועלייה לארץ הנכספת, ארץ ישראל. אבי היה בעל חברת אוטובוסים, עם מעמד סוציו אוקונומי טוב. אבי סבל כמו רוב היהודים משכניו המוסלמים.

אימא של תמרה נסימי, נולדה בעיר גורי שבגרוזיה ויחד עם כל משפחתה נדדה לכיוון פרס בדרך לישראל. בפרס הכיר אותה אבא ובגיל מאוד צעיר התחתנו במהירות. נאמר ליהודים שחסרות נשים בארץ ישראל. הם עשו את דרכם ברכבות, ובדרך לא דרך הגיעו ארצה.

תחנתם הראשונה הייתה באר שבע, שם גרו שנה באוהל, שם נולדה אחותי, הדסה, היות ואבא שלי היה מלומד ועזר בחו”ל למעמד העלייה לארץ ישראל, קיבל מעבר למושב אמונים בדרום הארץ, והפך להיות חקלאי שגידל אבטיחים, רימונים, בצלים תפוחי אדמה, עוף למאכל ועוף לביצים. החיים היו לא פשוטים, האדמה הייתה קשה, לא היו תנאים סניטרים, לא היו מספיק מים, ובנוסף היו שוב הערבים שהגיעו בעיקר מעזה לחפש עבודה, ובעיקר עשו צרות שהתבטאו בהרס, ציוד, גנבות חקלאיות תבואה וטרור.

הטרוריסטים בזמנו נקראו פדאיון, שאז כמו היום לא רוצים אותנו היהודים פה, בארץ אבותינו. פעמיים הם ניסו לרצוח את אבא, פעם עם גוש אדמת טרשים, ופעם עם סכין. אני נולדתי במושב בשנת 1952 וזכור לי חיים טובים ומאוד מבודדים. בשנת 1958 נולד אחי, ובאותה שנה עברנו למרכז בשכונה שנמצאה במובנים של אז, די רחוק מתל-אביב, והיא שכונת רמת אביב.

תמונה 1

היינו מוקפים בשטחי חקלאות, כפרים ערביים שאחד מהם נקרא שייח' מונס. בתיהם של הערבים היו בתי אבן עם מרעה. בכפר הנ"ל היום שוכנת אוניברסיטת תל-אביב. אט אט עזבו הערבים את המקום, השכונה התרחבה, נבנו בניינים, לרוב גנים ובתי ספר. בשכנות למקום מגורי הייתה חוות סוסים (גורדון) בדיוק היכן ששוכן היום קניון רמת אביב. ברחוב שגרנו, רחוב קראוס בשנת 1965 נפערה האדמה ונראו בבירור בתי מגורים מהעבר. כל שאני זוכר, שמילאו את האדמה בחול, וכיסו באספלט.

תמונה 2

 

תעודת גן ילדים

תמונה 3

בילודתי היו מבצעים צבאיים לרוב, כמו מבצע סיני, מטרתה הייתה לכבוש את סיני ולהשתלט על תעלת סואץ שהיא עורק תחבורה ימית, חשוב מאוד לארץ. אבי השתתף במבצע קדש (אותו מבצע רק בשם אחר) בתור גשש. כמובן שהמלחמה ב-ה' הידיעה הייתה מלחמת ששת הימים, ביוני 1967.

תמונה 4

אני זוכר היטב את טרום המלחמה שהייתה מלחמת מילים. הניצחון המזהיר הביא המון כבוד לצה"ל ולישראל. צה"ל שלט על מיצרי טיראן ומדבר סיני. כמו כן הרחבנו את מדינתנו בירושלים, יהודה ושומרון. הייתה בארץ אופוריה של נתינה, והייתה רוח התנדבותית של אירופאים ואמריקאים בבניית הארץ, ובעיקר בקיבוצים שנזקקו לידיים עובדות. הייתה תחושה של נתינה גדולה, והייתה תנופה של עלייה. זו הייתה הדרך.

בשנת 70 התגייסתי לצבא ובשנת 73 הייתה מלחמת יום הכיפורים שבה הופתענו, אבל הצבא התעלה על עצמו והחזיר את היתרון הצבאי והביטחוני. יגון רב ירד על הארץ עקב האבדות הרבות. יחד עם זאת שמרנו על מדבר סיני ורמת הגולן. נקודת מפנה, נחתם שלום בין ישראל ומצרים, ולאחר מכן עם ירדן.

תמונה 5

עדיין כולנו מלאים תקווה לחיות בשלום ובשלווה עם כל שכנינו. הקמנו  מדינה מרובת אזרחים פטריוטים, מתקדמת בכל המובנים, למרות ההיסטוריה הלא פשוטה שלנו, של גלות, פורגרומים, שואה והנה תקומה לתפארת היות ואנחנו מאמינים באמונה שלמה שהארץ הזו ניתנה לנו על ידי בורא עולם. אנו ערבים זה לזאת, מאוחדים בעת צרה, ומתעלים מעל הכל, מפני שאין לנו ארץ אחרת.

תל אביב בתחילת דרכה

 

 

הזוית האישית

אבי רופא: מהעבודה המשותפת למדנו רבות אחד על השנייה. נכדתי למדה על עבר משפחתי ואני למדתי על הטכנולוגיה המשוכללת של היום.

מילון

פדאין
הפֶדַאיון (בערבית: الفدائيّون) הוא כינוי משותף לקבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור החל מאמצע שנות ה-50 ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות ה-60. ויקיפדיה

ציטוטים

”:"בזמנו הם נקראו פדאיונים שאז כמו היום לא רוצים אותנו, היהודים פה"“

הקשר הרב דורי