מאגר סיפורי מורשת

שמי יהונתן סטולרסקי, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי, טובה חן ויחד העלנו את סיפורה, על הגשמת חלום ילדותה ואהבתה לריקוד.

סבתא טובה מספרת:

נולדתי בשנת 1949 בתל אביב, לאימא מרים ואבא שרגא. אנחנו שלוש אחיות, אני הבכורה, גרנו במרכז תל אביב למדתי בבית הספר "תל חי" שכבר איננו קיים לצערי. ילדותי הייתה ילדות מאושרת, גרנו בדירה אומנם קטנה, שני חדרים, היינו שלוש בנות בחדר אחד שלא תמיד היה נוח ובכול זאת הסתדרנו יפה. בכיתה א' שלחה אותי אמי לחוג בלט שנערך באולם בית הספר, שלא נראה כמו סטודיו עכשווי, לא היו מראות ולא פרקט.

מהיום הראשון הבנתי שזה המקום שלי, שזהו חלומי. בכל פעם שהגעתי לשיעור הרגשתי שאני בעולם מופלא, ומאותו הרגע לא הפסקתי לרקוד. כבר בכיתה ו' יצרתי ריקודים לכל מיני טקסים שנערכו בבית הספר. ועל כך קיבלתי בסיום כיתה ח' ספר במתנה ממנהלת בית הספר כהוקרה והוא ברשותי עד היום. בתיכון למדתי ב"רננים" שזה היה תיכון עם מגמות לימוד וכמובן שהייתי במגמת ריקוד, שבה למדנו גם בלט קלאסי וגם בלט מודרני, אחר הצהריים למדתי בסטודיו של "גרטרוד- קראוס".

תיכון "רננים" היה בדרום תל אביב במבנה מיוחד מאוד. שם סיימתי בגרות ולמדתי מחול. נהניתי בכל התקופה שלמדתי שם. זו הייתה חוויה מיוחדת.

בסוף כיתה י"ב התקבלתי ללהקת ריקוד שנקראה "הצימבלים" בה רקדתי כשלוש וחצי שנים והופענו בעיקר בפני תיירים [גם בתקופת שירותי הצבאית בבקו"ם], כשסיימתי את השירות הצבאי, נבחרתי עם עוד שלוש בנות לקבוצות ריקוד וכמעט כל יום התאמנו בסטודיו של "גרטרוד- קראוס" ובמשך חצי שנה כל יום בשבת הופענו בטלוויזיה הישראלית בליווי זמרים בערבית. זה היה כשרק החלו תכניות הטלוויזיה וכזכור הן היו בשחור ולבן. הייתה התלהבות גדולה וסקרנות. בהמשך רקדתי בלהקה שנקראה "שיא-גל" שזה היה בסגנון ג'אז והופענו בכל הארץ.

 להקת הצימבלים

בשנת 1972 התחתנתי והתחלתי לעבוד כעוזרת בסטודיו של ליאורה חכמי וכעבור שנה התחלתי ללמד בסטודיו שפתחתי בעצמי בהרצליה וכן בחטיבות הביניים בן גוריון וחטיבת יד גיורא.

בשנת 1991, אחרי מלחמת המפרץ, בעקבות הצעת עבודה לבעלי בגרמניה עברנו כולנו לרגנסבורג [בחבל בוואריה] ושם נשארנו 6 שנים. שם התחלתי ללמד ריקוד בהתחלה עם קבוצה קטנה ולאט לאט לשמחתי הגעתי למאתיים וחמישים תלמידות. מידי פעם התפרסמו בעיתון כתבות עם תמונות מהמופע. ובשנת 1996 היתה כתבה גדולה בטלוויזיה בחדשות על המופע שלי בתוספת קטעי וידאו מאחד הריקודים ועל כך גאוותי הגדולה, שנאמר כי המורה טובי חן מישראל.

בשנת 1977 חזרנו ארצה, המשכתי ללמד בסטודיו, עד שלפני כמה שנים סגרתי את הסטודיו והתחלתי להופיע עם בן זוג שרקד איתי בלהקת "הצימבלים" בצעירותי וזאת אנו עושים עד עכשיו בהתנדבות במועדוני גמלאים וכן בבתי חולים שונים כמו כן אני מלמדת שיעורי מחול ותנועה בהתנדבות במועדון "מורשת" בהרצליה שזהו מועדון לגמלאים יוצאי שואה וזוהי חוויה מרגשת לראות אנשים בגילם המופלג רוקדים, זזים ונהנים. האור בעניים, הרצון וכוח הלחימה גם אם זה קשה, אני נהנית מכל רגע בשיעור.

הריקוד עבר גם לדורות הבאים בתי שרית תרפיסטית בתנועה ובמחול, נכדי הגדול רקד בלהקה ונכדתי בחוג התעמלות קרקע. הריקוד הוא עוד שפה שבעזרתה יכולים להביע רגשות כמו: שמחה, עצב, דאגה, חרדה, בטחון ומה שבניהם.

הזוית האישית

יהונתן סטולרסקי מתעד את סיפורה של סבתא טובה חן, הרקדנית שהגשימה את חלומה.