מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה בן דוד, נולדתי בעיראק בשנת 1939. בשנת 1951 עליתי לארץ עם הורי, אחותי ואחי.

הגענו בטיסה ומשם לקחו אותנו לשער העלייה ליד חיפה. הייתי אז בת 12, אני זוכרת שחליתי בשפעת ולקחו אותי ואת משפחתי לביתנים גדולים וארוכים שעשויים מלבנים והגגות היו עשויים מפח. נשארנו בביתנים האלו 30 ימים ביחד עם עוד 4 משפחות והמון ילדים באותו ביתן. ישנו כולנו יחד במיטות עולים שעשויות מברזל. כדי לקבל אוכל, עמדנו בתור כל אחד עם צלחת משלו והיו מחלקים מנה אחת לכל אחד. דודי היה אז סגן מנהל בסוכנות היהודית ולכן אחרי חודש ימים עברה משפחתי למעברת חירייה היכן שנמצא כיום הפארק הלאומי של רמת-גן.  במקום זה גרנו באוהלים, זה היה סמוך לתל-אביב והכוונה הייתה שנמצא עבודה ונוכל ללמוד בתל-אביב ולהשתלם שם.

אבי עבד כסוחר בעיראק ובארץ הוא עבד בבניין כל יום בעבודה אחרת עם פנקס אדום  – פנקס שאפשר לו לעבוד, אם לא היה לו פנקס כזה לא היו נותנים לו לעבוד.גרנו באוהלים בערך 5 שנים, זה היה מאוד קשה להתקיים שם. היה עוני כבד, זו הייתה תקופת הצנע, לא היה בשר, ביצים, חלב ואפילו לא לחם, היינו צריכים לריב בשביל כיכר לחם. בשנת 1952 בערך היה חורף מאחד קשה והיו שיטפונות וכל האוהלים עפו מהרוח החזקה. בעקבות כך, החליטו לקחת את הילדים ולפזר אותם בקיבוצים כי אי אפשר היה לחיות באוהל בשיטפונות.אחותי שהייתה אז בת 11, אחי שהיה אז בן 5 ואני שהייתי אז בת 13 גרנו כולנו בקיבוץ אלומות שבדרום. לאחר 3 חודשים החזירו אותנו למעברה, החודשים האלו היו מאוד קשים בגלל שהיינו צריכים להיות בלי ההורים שלנו ולא היינו רגילים לפרידה כל כך ארוכה מהם. באותה תקופה היה בית ספר אחד לכל הגילאים. אספו את כל הילדים לאוהל אחד והגיעה חיילת צעירה שהעסיקה את כל הילדים. במשך כמה שעות לימדה אותנו קצת עברית ושירים כדי שהילדים לא יסתובבו ללא מעש.

 לימודים

בעיראק אבא שלי רצה לשלוח אותנו ללימודים ובארץ לא יכול היה לעשות זאת, אז כדי שנוכל ללמוד אבי רשם את כתובת המגורים שלי כאילו גרתי אצל דודתי ברחוב מאפו בצפון תל-אביב, וכך ניתנה לי האפשרות ללמוד בתל-אביב בבית ספר גאולה. התחלתי שם בכיתה נמוכה אולי בכיתה ד' או ה' למרות שכבר הייתי גדולה כי לא ידעתי את השפה והייתי צריכה ללמוד מאד קשה כדי להדביק את הפער ולהגיע לרמה של התלמידים האחרים.כל החברים שלי היו מבית הספר ולא היו לי חברים מהמעברה ואסור היה לי לספר שאני גרה במעברה כי לא ידעו את זה בבית הספר.כשסיימתי בית ספר יסודי, נרשמתי לתיכון עירוני ד'.  למדתי 3 שנים בעירוני ד' ואז נפטר אבי ובשנה הרביעית המשכתי את לימודיי בשעות אחרי הצהריים, כי הייתי צריכה לעבוד בבקרים כדי לתמוך במשפחתי, עבדתי בניהול מחלקת יבוא ויצוא בבית חרושת " ליבר" שייצר שוקולד.

 אחרי שגרנו במעברה במשך כ- 5 שנים, עברנו לכפר שלם על יד שכונת התקווה בתל-אביב שם גרנו בצריף במשך כ- 3 שנים.  אחר כך עברנו לדירה אמיתית ברמת-חן במסגרת תכנית  שנקראה "שיכון חיסכון" שנתנו לעולים חדשים.

העשרה

מעברת חיריה– מעברת חיריה (נקראה גם "כפר המסובים") – הוקמה על שטח הכפר הערבי הנטוש אל-ח'ירייה. פורקה רשמית ב-1972, חלקה סופח לרמת גן וחלקה לרמת אפעל.

בית חרושת "ליבר"- בית החרושת ליבר בבעלות ישראל ליבר, היה במבנה ששכן במגרש בן שישה דונם בקצה הצפוני של שכונת ואלהלה לשעבר, בצמוד למתחם האטד.בראשית המאה העשרים פעל במקום בית ספר פרוטסטנטי והחל משנות השלושים, שימש השטח במשך שנים את בית החרושת לשוקולד של ישראל ליבר במבנה אשר תוכנן על יד יצחק שוורץ (שן צור). בית החרושת ליבר התמזג בשנת 1970 לתוך קבוצת עלית.

תשע"ו