מאגר סיפורי מורשת

אתחיל את הסיפור בשנת 1912 בעיר "מויסי" שברומניה, שנת הלידה של אמי ברטה (בתיה לקס). בכפר חיו כ-300 יהודים שהיו קשורים בחיי קהילה תוססים. סבא מאיר עסק בבניה ובין עבודותיו היתה בניית מסילת הרכבת שחיברה את חבל בוקובינה עם מרכז המדינה. סבתא רחל הייתה עקרת בית.

חיי המשפחה היו שלווים בסביבה של כפר וטבע. המשפחה גידלה בעלי חיים, ירקות ופרות לצרכיהם האישיים. לאמי היו שבעה אחים, ארבע אחיות ושלושה אחים. למרות שהבית היה בית דתי חרדי, לכל הילדים הייתה השכלה. בכדי לעזור בפרנסת המשפחה, אמי עברה להתגורר בעיר קלוז' שם עסקה ביצור של פאות נוכריות עבור האוכלוסייה החרדית בעיר.

אמי חלמה תמיד לממש את החלום הציוני ולעלות ארצה, אך הכיבוש הגרמני שיבש את תכניותיה. המשפחה נלקחה למחנה ההשמדה אושוויץ פרט לשני אחים, שמואל שהושאר בגלל היותו מהנדס חשמל ויהודה שנלקח לצבא הרוסי ונהרג בניסיונו לחזור לרומניה. רק אמי שרדה את מחנה אושוויץ שם היא עבדה בין השאר במפעל תחמושת עד לסיום המלחמה. אחרי השחרור אמי חזרה לקלוז' שם פגשה את אבי קרול (חיים). הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים שתי בנות ואני ביניהם. נולדתי בשנת 1950.

ילדותי בעיר קלוז' לא הייתה קלה. מדינה קומוניסטית, אנטישמיות וקשיי פרנסה. איכשהו שרדנו . אמי לא זנחה את חלומה לעלות לארץ, ולאחר המתנה של שבע שנים לוויזת עליה, התגשם חלומה בשנת 1963.

כאשר הגענו לנמל חיפה רצו ליישב אותנו בנצרת אבל חלומה הציוני של אמי היה ירושלים. וכך קרה שהגענו למעברת "אזבסטונים" בירושלים בנובמבר 1963. ילדותי בארץ הייתה יפה, מרתקת ומלאת הרפתקאות. רכשתי חברים חדשים, איתם אני בקשר עד היום, ונחשפתי לחופש במדינה מערבית דמוקרטית.

למרות המעבר הדרמתי , מצבנו הכלכלי היה קשה והוריי עסקו בעיקר בקיום המשפחה, מה שנתן לי הרבה חופש ועצמאות. יצאתי עם חברים להמון טיולים ומסעות לאורכה ולרוחבה של הארץ ( אילת, מים אל ים, קונייטרה בגולן), לפעמים על חשבון הלימודים וללא ידיעת ההורים. מגיל צעיר עבדתי בכל מיני עבודות כדי לממן את צרכיי, אופניים ושעון ראשון. לאחר שחרורי מהצבא, בו שירתי בחיל הקשר, למדתי במסלול להנדסאי אלקטרוניקה. עם סיום לימודיי התקבלתי לעבודה ברשות השידור הטלוויזיה ערוץ 1 שם עבדתי 38 שנים עד 2014.

בצבא פגשתי את אשתי ליאורה ומהר נולדו לנו 4 ילדים , דפנה, יובל, עודד ואדם. דפנה הביאה לעולם את איתן נכדי הבכור בעזרתו אני כותב שורות אלה. אני מאושר שהגורל ומעט התעקשות של אמי,  הגענו לארץ והצלחנו להקים משפחה לתפארת למרות כל הקשיים בדרך.

הזוית האישית

סבא צבי: נהניתי לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי איתן. במיוחד אהבתי את המחויבות והאחריות המשותפת למשימה. לראשונה ניתנה לי ההזדמנות לספר לנכדי פרק חשוב מעברי, עם תשומת לב לפרטים חשובים שעיצבו את חיי. נהניתי מההתעניינות של איתן ומעזרתו בניסוח והדפסת הסיפור. השיתוף של שאר המשתתפים על סיפוריהם היה קצר אך מעניין. למרת שאני אדם עסוק ביום יום החוויה בכללותה הייתה לי קצרה . ברצוני לומר משפט על המנחה יפעת. מצאתי בך אדם המתעניין באמת בנעשה ולא על מנת להעביר את הזמן. הגשת וניהלת את המשימות בבהירות, ברגישות , בהבנה וגמישות כאילו היית חלק מאיתנו, ועל כך תודה. אני מאחל לנכדי איתן ללמוד מהחוויות שעברתי ולהוסיף גרסה משלו משופרת כאשר הוא יתקל בחוויות שלו. איתן: היה לי כיף לעבוד עם סבא על המצגת השיתופית, ובגלגולו של חפץ – שסבתא הביאה מחלקיים ונתנה לי אותם במתנה. וגם במשחקים של פעם ובמשחקים של היום. היה לי כיף לכתוב עם סבא את הסיפור, אני כתבתי והוא סיפר. בנוסף היה לי כיף ללמוד על סבתא שלי.