מאגר סיפורי מורשת

שמי מרדכי קמחי, נולדתי בתאריך 15.3.37 לאבא שלמה ולאמא יפה בעיר טבריה ולי שני אחים ואחות. למדתי בבית ספר בישוב "מצפה" שליד טבריה עד כיתה ד', בכיתה שלי היו בסך הכל שלושה ילדים, שם המורה שלי היה שמעון שער.

למורה בזמן הזה היו תפקידים שונים מהיום ובנוסף הוא ניהל עמנו מערכת יחסים שונה ואחרת מהמוכרת לנו כיום: המורה אכל אצלנו בבית, הוא גר בתוך בית הספר, בהפסקת עשר היינו רצים הביתה בכדי לקחת את כריך הארוחה שלנו. ביום שישי לקחנו גרוש ולא על מנת לקנות קרטיב או מסטיק, אלא בכדי לתרום לקופת קרן קיימת. הקופה הזו הייתה יוצאת מדי יום שישי ועוברת בין התלמידים. כל תלמיד היה משלשל לתוכה כמה כסף שהביא מהבית. התרומה השבועית הזו הייתה טקס קבוע שחיכינו לו מידי שבוע והתרומה נעשתה באהבה ענקית ובלב רחב.

אתם בטח שואלים, איך התחלתי לספר על כיתה א'? מדוע לא סיפרתי על תקופת הגן? אז… לגן לא הלכתי, לא מתוך בחירה ולא מהסיבה שלא רציתי, אלא מהסיבה שלא היו ילדים בגיל הגן ולכן לא הקימו גן. כולנו נכנסנו מיד לכיתה א'. לאחר שסיימנו ארבע שנות לימוד עברתי לבית ספר בישוב הנקרא "כפר חיטים", שנמצא גם הוא ליד העיר טבריה. בכדי להגיע לבית הספר היינו צריכים כל יום ללכת ברגל שני קילומטרים בדרך-לא-דרך, שטמנה בחובה קשיים שונים הן בהיבט הטכני – דרך לא סלולה, תחת השמש הקופחת, והן מבחינה ביטחונית – בדרך היו קבוצות ערבים שהיו מנסים מדי פעם לפגוע והחשש מפניהם היה גדול מאוד. בשל קשיים אלו היה מלווה שליווה אותנו מדי בוקר מהישוב בו התגוררנו לבית הספר. לכן בזמן מלחמת השחרור הלכתי עם מלווה ששמר עלינו, למלווה קראו "גפיר" שהיה שוטר במשטרה הבריטית. לגפיר היה רובה מסוג צ'כי. בבוקר היינו קוראים לו והוא היה מגיע ומלווה אותי ואת אחותי עד לנקודה גבוהה שם הסכנה חלפה, ומשם המשכנו בדרך לבד. הגפיר היה מלווה אותנו במבט ומסתכל עלינו עד שהיינו מגיעים לבית הספר. לאחר מכן היה חוזר בחזרה לחדרו. בצהריים, כשסיימנו ללמוד, היינו מטלפנים לגפיר ומודיעים לו על כך. הגפיר היה עולה על הגבעה, מחכה לנו ושוב מלווה אותנו בבטחה לבית. בדרך היו עדרי פרות וכבשים שהיו שייכים לערבים וזו סיבה נוספת לכך שהוא שמר עלינו.

אנחנו, שגרנו במרחק הגדול ביותר מבית הספר, היינו תמיד מגיעים ראשונים לבית הספר. ביום בהיר אחד, בלי שום התרעה נעלמו כל הערבים: כולם ברחו ללבנון אנחנו כמובן שמחנו מאוד ומאותו היום לא פחדנו.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר שדות בנס ציונה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה טליה אקונין.