מאגר סיפורי מורשת

העלייה הייתה קשה ומסובכת. באנייה קטנה, מצופפת ובלויה שכמעט התפרקה בדרך.

הגענו למחנה העולים בעתלית, משם כל מי שעלה, כל העולים החדשים פוזרו לכל מיני ,

מעברות, יישובים  ובתי עולים. בית העולים שלי היה "בבית ליד" שכיום נקרא פרדסיה.

" מחנה עולים בית ליד 1949, מעברת שבות עם או מעברת בית ליד הוקמה כמחנה עולים

צפונית פרדסיה בסמוך לצומת בית ליד. בשנת 1951 הפך המחנה למעברה שהתקיימה עד 1967"

כשהגענו לבית העולים לא היו מבנים אלא ישנו באוהלים. בנוסף לכך השירותים היו בחוץ.

היה קר מאוד והיה שלג כבד. וכתוצאה מכך אוהלים נפלו  וקרסו מעומס השלג.

כאשר הגיעו עולים חדשים נוספים העבירו אותנו למעברות בפרדס כץ.

החיים במעברות היו קשים, השירותים והמקלחות היו בחוץ, לא הייתה פרטיות בכלל.

השינה  הייתה בתוך אוהלים, הרצפה הייתה  רצפת חול…. וחול…ועוד חול…

במקום זה הייתה  לנו כיתת לימוד. לכתת הלימוד לילדים קראו  "בית יעקוב". זו הייתה כתה

אחת לכל הגלאים.

אחרי כמה חודשים במעברות עברנו לתוך היישוב בני ברק. קבלנו שיכון (מקום) שניבנה עבור

עולים חדשים. הייתי אז בת אחת עשרה כאשר עברנו לשיכון.

השנים חלפו, לאט לאט, הסתגלתי ולמדתי בבית ספר הדתי. הילדות והבגרות עברו שם בתוך

השיכון, בבני ברק.

מימים אלו יש לי זיכרונות, של הפרדסים והתנינים בלילה.

בהמשך כשבגרתי התחלתי ללמוד פקידות בבית ספר לפקידות, כך השלמתי את השכלתי.

במהלך השנים עבדתי גם במפעל , התקדמתי בחיים, הכרתי את בעלי והתחתנתי.

אני נשואה לו עד היום (ולעוד המון שנים), המשכתי את חיי, מאז הארץ השתנתה והתפתחה

ואנו בנינו פה משפחה.