מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי דוידוביץ, נולדתי בשנת 1953 בחולון, בת להוריי שרה ושמואל, יש לי שתי אחיות גדולות ממני – ברכה ונורית. למדתי בחולון ועבדתי בהוצאת ספרים. עם נישואיי בשנת 1983 עברתי לגור בבאר שבע. אני מתנדבת באגודת ״ידיד לחינוך״ בבית הספר נטעים מיתרים.

עוד מעט ליל הסדר, וכמו בכל שנה בערב ליל הסדר אני חושבת על סבי וסבתי, אבי ומשפחתו (אני עוד לא נןלדתי), כשהם מחכים לבואו של פוזה מקריית ענבים, לפי המכתב שכתב בו אמר שיגיע לליל הסדר. כל המשפחה עוד לא מתאוששת מנפילתו של יצחק בבית קשת באותו סדר בשנת תש"ח , הוא לא הגיע.

חיים פוזננסקי הידוע בכינוי פוזה נהרג בנבי סמואל היה מ.פ בגדוד הפורצים של הראל ( להוריו כתב שלא לדאוג כי הוא בתפקיד אפסנאי…).

גדלתי עם סיפור השכול המשפחתי שלנו והוא איתי.

יהי זכרם ברוך של השניים, שני האחים של אבא שלי – חיים ויצחק פוננסקי.

ה׳ באדר – קיבוץ בית קשת, יצאה כיתה של שמונה סיירים ובינהם יצחק, בפיקודו של עלי בן צבי. בדרכם נפתחה עליהם אש ממארב מתוכנן, הם הצליחו להשיב אש, אבל רק ניצול אחד הצליח להימלט.

יצחק פוזננסקי ז״ל

כחמישה שבועות אחרי נפילתו של יצחק בבית קשת, נהרג האח הצעיר חיים פוזננסקי על נבי סמואל.

פוזה היה מפקד נועז וכתב עליו אחד מחברי: ״הוא פשוט יצא מתוך הספר הישראלי – דמות הצבר, תמיר, שרירי , זקוף, כובש לב , לוחם אמיץ, סייר , אגדה , אב טיפוס של הפלמחניק.״

רפאל איתן שפוזה היה מפקדו במחלקת משמרות, כתב בספר שפוזה השפיע עליו ועל דרכו. דמות נערצת מכל בחינה. צירוף מושלם של מנהיג: דוגמא אישית, ידע מקצועי ואומץ לב. לוחם גדול.

הוא לא אמר מעולם: ״אחרי!״ לא היה צורך בזה, הלך והלכו אחריו.

מגיל צעיר, נהגתי לנסוע ביום הזיכרון עם משפחתי לקריית ענבים שם קבורים חללי חטיבת הראל. בכל שנה נדהמתי מחדש לפגוש את חבריו – הרעים מהפלמח כשהם מתמידים כל כך הרבה שנים, וכבר עברו למעלה מ- 70 שנים. לצערי, חלק מהם כבר אינם אבל הם באו כל עוד יכלו.

כל כך הרבה זמן חלף ולצערי המלחמה עוד לא הסתיימה.

אני יודעת שהם חלק ממגש הכסף – ניתנה לנו המדינה.

הזוית האישית

דניס: היה מאוד מעניין להכיר את הסיפור של אתי.