מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של בתי מצד אמי

לסבתי קוראים אמירה פירוש המילה אמירה זה נסיכה. נסיכה שנולדה אחרי שני בנים. שם נעוריה של סבתי הוא יצחק. סבתי גרה בפתח תקווה, סבי וסבתי הכירו במועדון בת"א ונישאו בל"ג בעומר בשנת 1971.

יש להם שלוש בנות: ליאת (אמא שלי), רויטל ורלי (אריאלה).

סבא וסבתא ביום נישואיהם

סבתי נולדה בבגדד שבעיראק, בשנת 1948. תאריך הלידה המדויק שלה לא ידוע היות ובעלייתנו ארצה, הוריה לא הביאו את מסמכי הרישום. סבתי עלתה לארץ עם הוריה ושלושת אחיה בשנת 1951, עם העלייה ההמונית מעיראק. הם הגיעו לשער עליה, ומשם עברו לאור יהודה לשכונה שנקראה כפר עאנא.

על פי סיפורים, בתקופה הראשונה הם גרו באוהל, לאחר מכן עברו לבדון (אוהל אשר מסודר לשני חדרים), הבית השלישי היה הצריף, אותו סבתא זוכרת. הצריף היה בנוי מעץ, מכיל 2 חדרים, שם היא גרה עד גיל 16. בצריף לא היה חשמל והשירותים היו בחוץ (מדובר בבור ספיגה). אחרי זה הם עברו לפתח תקווה לדירה בבית משותף. שם היה מטבחון קטן בצמוד לצריף, והיה בתוכו ברז הם בישלו על פרימוס ופתילייה הסירים היו מאלומיניום. חשמל כמובן לא היה והתאורה הייתה מעששית או מכשיר שנקרא לוקס. הם נהגו לכבס בגיגיות ענקיות שקראו ״טשת״. היו מרתיחים על הפרימוס בדודי מים. מכבסים סיבוב ראשון, מעבירים לגיגית שנייה, מכבסים, שוטפים ותולים בחצר.

רוב היום הם שיחקו בחצר, בקיץ היו מתקלחים בעזרת צינור מים בחצר. בחורף הייתה מקלחת צמודה לשירותים ללא מים חמים, היו מחממים על פרימוס מים.

בית כנסת ליהדות עיראק היה ממוקם בקרבת מקום, שם היו מתאספים בעיקר בערבי שבת וחגים.

בתקופה הראשונה הייתה תקופת צנע, קיבלנו מזון בתלושים, הייתה הקצבה בהתאם למספר הנפשות של קמח, שמן , סוכר מרגרינה, מעט בשר, מעט ביצים. הם גידלו מסביב לבית כל מיני ירקות. את הירקות והבשר הם קנו בשוק. ובתוך המעברה הייתה מכולת שבה הם קנו את הדברים היבשים, כמו סוכר, קמח וכו׳

זיכרונות ילדות שסבתא סיפרה לי עליהם

החברים היו בעיקר נערות שגרו בשכנות ולמדו עם סבתא בכיתה. הם שיחקו המון שעות בחוץ, קלאס, תופסת, חמש אבנים, מחבואים, ג׳ולות, 7 מקלות. סבתא למדה בבית ספר ״במעלה״ באור יהודה, שם לא הייתה תלבושת אחידה בבית ספר. בהפסקות הם דיברו רק עיראקית, ורק עם המורים הם דיברו עברית. המקצוע האהוב עלייה היה עברית, הייתה ספריה בבית ספר בה היא מאוד אהבה לשבת לקרוא. כשסבתא למדה בתיכון היא הייתה יושבת בערב לאור פתיליה ומתכוננת למבחנים.

בתחילת העלייה, המעברה הייתה שוקקת חיים, והם יכלו לשחק בביטחון בחוץ, לא היה חשש של פגיעות למיניהם. אחד הדברים שהפחידו אותה מאוד, זה שהצריף יישרף, היות והיה מקרה של צריף שלם שנשרף על כל תכולתו, לכן כל פעם שסבתא הייתה מגיעה ורואה מרחוק עשן, הייתה מבוהלת שמא הצריף נשרף.

במשך השנים נבנו שיכונים חדשים כדי לקלוט את אנשי המעברה. לאט לאט הלכו והתמעטו התושבים, וכל תקופת מה נהרס צריף, ברגע שמשפחה הייתה עוזבת היו הורסים את הצריף כדי שאף אחד לא יתנחל. בסופו של דבר המשפחה של סבתא נשארה אחרונה במעברה, היות ואימא שלה (סבתא רבתא שלי), התנגדה לגור באור יהודה ורצתה לעבור לגור בפתח תקווה קרוב למשפחתה. סבתא מספרת: "לכן רק בשנת 1967 לאחר 15 שנות מגורים בצריף עזבנו את הצריף".

וברגע שהעמיסו את החפצים למשאית הגיע טרקטור והרס את הצריף עד היסוד. סבתא עמדה מוכת הלם לראות איך ביתה מבצרה נהרס.

מאכלים מיוחדים האהובים על סבתא

קובה מסוגים שונים, טביט (החמין העיראקי) לשבת, אורז בצבעים שונים, לפורים עוגיות עם תמרים וחרוסת מסילאן שהוא דבש תמרים.

המשפחה של סבתא

סבתא היא בת למשפחה שיש בה 9 ילדים: 2 בנים ו- 7 בנות. לאמא שלה ז״ל קוראים עמומה ולאבא שלה ז"ל קוראים עובדיה. אבא שלה היה איש מחונן שעסק כאופטיקאי והמציא כל מיני פטנטים ובמעברה בנה מערכת שסיפקה חשמל לתקופה של שנתיים לכל המעברה.

אמא שלה, עמומה, אישה יצירתית מאוד, שלמרות עיסוקיה הרבים בגידול 9 ילדים, היא נהגה לתפור את כל בגדיהם, להכין להם תחפושות מדהימות ובראש מעייניה עמד החינוך של ילדיה. למרות הקשיים הכלכליים הרבים שהיו, היא דחפה את ילדיה ללימודים על תיכוניים ומרבית אחייה של סבתי סיימו תיכון, למדו בסמינרים למורים ואח אחד היה אף רב חובל.

סבתא ומשפחתה עלו מעיראק בשנת 1951, במבצע שנקרא עזרא ונחמיה, כאשר בארץ היו 600,000 תושבים יהודים והם היו אמורים לקלוט יותר מ- 600,000 איש בתקופה של שנתיים. לא היו בתים לאכלס את כולם ולכן נבנו אוהלים וצריפים והוקמו המעברות. לא הייתה פרנסה מספיקה לכולם, לא היה מזון מספיק לכולם ולכן, חיו בצנע וזו תקופה שנקראה תקופת הצנע, בה כל משפחה קיבלה תלושים שיש בהם הקצבה למזונות בסיסיים, לכן הם נאלצו לחיות בצמצום ובצניעות.

בזמן שהיהודים בעיראק קיבלו אישור לעלות לארץ, זה היה סוג של גירוש. לא אפשרו להם למכור את הבתים, את החנויות, וכל הנכסים, לא אפשרו לקחת כסף וזהב. כל אדם יכל לקחת מזוודה אחת בלבד.

אמא של סבתא סיפרה לה שהם יצרו נעליים עם סוליה עבה ובתוך הסוליה הסתירו את טבעות הנישואים ותכשיטים בעלי ערך סנטימנטלי.  היו מקרים שלא הצליחו ותפסו אותם, אך היו גם מקרים שהצליחו. חלק הסתירו גם בדפנות המזוודות.

היהודים היוו מרכיב מרכזי בשלטון העיראקי (שר אוצר, מוזיקאים, מנהלי בתי חולים, אוניברסיטאות וכו׳) ברגע שהיהודים עזבו עיראק הייתה על סף קריסה. 70 אחוז מכלל הרופאים, עורכי הדין, מורים בשנות החמישים בארץ היו עיראקים.

סבתי בצעירותה

ביקשתי מסבתי לספר לי על קליטם בארץ

סבתא זוכרת מילדותה שהוטלו עליה תפקידים רבים לעזור להוריה בגידול אחיותיה הקטנות. יחד עם זאת, הייתה לה ילדות מאושרת מאוד, הם היו משחקים בחוץ שעות רבות עם כל ילדי המעברה במשחקים כמו קלאס, קפיצה בחבל, 5 אבנים, מחבואים ועוד. והיא נהנתה מאוד לקרוא ספרים מהספרייה.

בילדותה לא שודרו תכניות בטלוויזיה בארץ. העיתונים לא הגיעו לשכונה שבה היא גרה ורוב הזמן כל ילדי השכונה שיחקו בחבורות. מחוץ לבית הם שיחקו קלאס, חמש אבנים, שבעה מקלות, דלגיות, מחבואים ועוד כדי להעסיק את עצמם הם יצאו לשדות קטפו פרחים, פירות הדר וסברס.

סבתא עברה הרפתקאות רבות כשהייתה ילדה – עקב סקרנות, היא נפלה לתוך דוד מים רותחים ואחיה אלי ז״ל הציל אותה, למזלה חוץ מכוויות מאזור העיניים היא יצאה בשלום מהאירוע.

בתקופת המעברה הם השתמשו בפרימוס כדי לבשל, סבתא התקרבה יותר מדי לפרימוס והשמלה שלבשה החלה לעלות באש בדרך נס היא יצאה בכוויות קלות.

סבתי בילדותה

במקרה אחר כשהיא וחברותיה יצאו לקטוף נרקיסים בפרדס, כשפרחי הבר עדיין לא היו מוגנים, היו ביצות ולפתע סבתא התחילה לשקוע בתוך הבוץ. הבוץ הגיע עד הברכיים שלה, אחיה אברהם גילה תושייה, הביא קרשים, עמד עליהם ומשך אותה וכך חייה ניצלו שוב. בפעם אחרת היא שקעה בבור ספיגה והצליחה לצאת בכוחות עצמה.

במקרה אחר, מתוך מעשה שובבות, סבתא ושתי חברות שלה עלו למשאית, היא מספרת: "פתאום המשאית החלה לנסוע, תוך כדי בהלה קפצנו אחת אחרי השנייה לכביש בנסיעה, שלושתנו יצאנו בשלום ממקרה זה". פעם כשניסתה ללטף ללטף תיש, התיש נגח בה בקרניו והרים אותה לאוויר היא נבהלה מאוד אבל לא נפגעה.

בילדותה סבתא עזרה מאוד להוריה בטיפול באחיותיה הקטנות, בניקיון, בכביסה ידנית ועוד. למרות כל זאת זכורה לה ילדות מאושרת מלאת חוויות הרפתקאות והרבה מאוד חברים וחברות. בתוך כל זאת היא הצליחה ללמוד בתיכון ובסמינר למורים ועסקה בחינוך כ- 30 שנה.

סבתא תלמידה חרוצה

הזוית האישית

סיפורה של סבתא אמירה תועד ע"י רון במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.