מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בשנת 1932 בטרגו ניאמץ שברומניה. בבית דיברנו ביידיש ורומנית. לאבא שלי קראו לאון אלטרסקו ובארץ נתנו לו את השם אריה אנצ'ל. לאמא שלי קראו בלימה רושו שזה שם המשפחה שאני קיבלתי, אבי עבד בתור צבעי וצייר והרוויח משכורת ממוצעת. כשאבי ואימי התחתנו אלו היו עבורם נישואים שניים. אבי היה גרוש עם ילד ואימי הייתה אלמנה עם ילד. לי יש חמישה אחים מאותם ההורים פלוס השניים מהנישואים הקודמים. יש לי שתי אחיות גדולות ממני: אחות באוסטרליה בת שמונים ותשע ועוד אחות שנפטרה. אני הילד השלישי כשאחרי נולד בן ולאחר מכן עוד בת. הילדים מהנישואים הראשונים כבר היו גדולים ופירנסו את עצמם בעוד שאבי פירנס אותנו. היינו משפחה חילונית ולבתי כנסת היינו הולכים רק בחגים. בטרגו ניאמץ היו כ-10,000 יהודים וכ-10,000 נוצרים. היו שם די הרבה בתי כנסת והיה גם אחד גדול ומפואר ויפה אבל לצערנו שרפו אותו. כמעט בכל רחוב היה בית כנסת. למדנו בבית ספר יהודי והיה גם גן יהודי באותה חצר כשנוצרים ויהודים למדו בנפרד. בבית ספר התיכון כבר היה משולב ולמדו יהודים ונוצרים יחדיו. יחסי השכנות עם הנוצרים היו בסדר אבל רוב השכונה הייתה של יהודים. ברחוב לפעמים היו תגובות גזעניות ולפעמים מכות אבל ניסינו להתעלם. היה שלב שבו חויבנו להסתובב עם טלאי צהוב ואז זה בלט שאנחנו יהודים. כמו כן היו גם מכות וקללות, היה קשה ולא היה אפשרי להסתובב בחופשיות. בשלב מסוים הפסיקו ליהודים את הלימודים בבתי הספר, והיו שולחים מהעיר שלנו אנשים למחנות העבודה. כל בוקר היו חייבים המבוגרים ללכת לבתי הכנסת על מנת להירשם, ומשם היו שולחים אותם לעבודה בכפייה כשבערב הם היו חוזרים. באחד הימים היה גשום מאוד ואבי לא הרגיש טוב והיו צריכים להגיע לעבודה בכפייה. אבי לא יכול היה ללכת במצבו, אז הלבישו אותי במעיל ובכובע גדולים ונכנסתי לבית כנסת עם כל הגברים. כולם ידעו שבאתי במקום אבי וברגע שקראו את שמו אישרתי שהוא נמצא, ומיד לאחר מכן כולם צעקו עליי: "לך הביתה תברח מפה…". בשלב זה הייתי בן עשר. במידה ולא הייתי הולך במקומו כנראה שהמשטרה הייתה מגיעה, ואין לדעת מה היו עושים איתו, כנראה שהיו מגרשים אותו.

את אחי הגדול מצד אבי גם גייסו ולעומת זאת אחי השני מצד האימא חי לו בבוקרשט, שם הוא עבד. בבוקשרט תפסו אותו ולקחו אותו גם למחנה עבודה, משם הוא ברח ועבד בתור ספר, עד שמישהו הלשין עליו והכניסו אותו לבית הסוהר הגדול ברומניה לעשרים וחמש שנים. מזל שלאחר כשנתיים הרוסים נכנסו לרומניה ושחררו את כל האסירים והוא ביניהם. באחד הימים לאחר שאבי סיים עבודה מאוד גדולה וקיבל את השכר במזומן, הוא, העובד שלו ועוד שוטר, הלכו וישבו בבית קפה והשתכרו. בזמן שאבי היה שיכור, השוטר והעובד גנבו לו את הכסף.המקרה הזה שבר אותו, הוא לא עבד יותר, הוא לא הרגיש טוב, היה בדיכאון והמצב הכלכלי שלנו הידרדר משמעותית, היה מאוד קשה. שלחו אותי בכל יום למחנה של החיילים הרומנים עם קנקן על מנת לבקש אוכל. בדרך כלל היו נותנים לי, עד שיום אחד הם לא נתנו לי אוכל ובנוסף לכך לא החזירו לי את הקנקן. כמו כן שלחו אותי למכרים של ההורים על מנת לבקש מהם עזרה עד שאבי ירגיש טוב ויחזור לעבודה ואז גם נחזיר להם. לא ידעתי לדבר כל כך טוב איתם אז אימי כתבה לי פתק שהייתי מראה להם והם היו נותנים לי אוכל ו/או כסף. בכל בוקר העירייה הייתה שולחת נציג עם תוף על מנת שידווח לנו על מה שקורה בעיר. באחד הימים הנציג הודיע לנו שעל היהודים לעזוב את העיר עד למחרת בשעה 07:00 בבוקר. זה היה בשנת 1943 כשגירשו אותנו מהעיר. הגירוש התבצע ברגל. שהיו קבוצות שסידרו עגלות עם בהמות ושמו בכל עגלה כזאת כשבע משפחות וכל הנשים המבוגרות היו בעגלה עם הילדים הקטנים.הלכנו שבעים קילומטר ברגל. לקראת הסוף הלכתי לאיבוד באמצע הלילה, היה מפחיד וחשוך ואז ראתה אותי אישה מאחד הכפרים באיזור ולקחה אותי לביתה, היא נתנה לי לאכול והשכיבה אותי לישון. למחרת בבוקר היא נתנה לי חצי כיכר לחם וכיוונה אותי לבוחוש, העיר אליה גורשנו. כשהגעתי שאלתי אנשים איפה כל היהודים והפנו אותי לבית הכנסת. הלכתי לבית הכנסת בו שמו את היהודים. לא כולם היו שם כי גירשו אותם גם לערים אחרות אבל שם פגשתי את המשפחה שלי. אחרי כמה חודשים יצאה שמועה שרוצים לפוצץ את בית הכנסת וההורים שלי היו חייבים להוציא אותנו משם. הוריי סידרו לנו לישון בצריף גדול שהיה בכניסה של העיר שבתוכה הייתה דירה קטנה בגודל של חדר ממוצע, שבה חיינו עד סוף המלחמה. אני לעומת זאת מצאתי עבודה אצל משפחה, עבדתי ככלבויניק ובתמורה קיבלתי אוכל ולינה.

ב-1945 רומניה שוחררה וההורים שלי חזרו לטרגו ניאמץ ואני נשארתי אצל המשפחה בבוחוש והמשכתי לעבוד עוד כשנתיים, עד שהתחילו להתנהג אליי לא יפה, ואז חזרתי לטרגו ניאמץ. כשחזרתי לעיר גיליתי שכל הרחוב שלי היה הרוס, כולל הבית שגרנו בו. ההורים שלי קיבלו כפיצוי עשרים וחמש דולר מאמריקה וזה עזר להם לחיות תקופה. אבא שלי חזר לעבוד ואח שלי מהנישואים הקודמים של אמא שהתגורר בבוקרשט השתחרר מהכלא והגיע לבוחוש על מנת לפגוש אותנו. הוא התחתן עם השכנה שלנו וחזר לבוקרשט. בבוקרשט הוא ניסה הרבה פעמים לעבור את הגבול לגרמניה וכל הזמן תפסו אותו והחזירו אותו עד שהוא הצליח לעבור את הגבול ומשם הם שטו לקפריסין. אחי הגיע למחנה יום אחרי שעזבתי. גם אחותי הגדולה שהייתה בת שמונה עשרה עזבה את טרגו ניאמץ עם קבוצה שנקראת "ההכשרה" וניסתה לעבור את הגבול לאוסטריה, גם היא נתפסה כמה פעמים עד שהיא הצליחה ואז העבירו אותה גם לקפריסין.

אני מבוחוש נסעתי לבולגריה, ומשם נסעתי לגורהחמור (עיר ברומניה) להכשרה, לא למדנו אלא עבדנו קשה מאוד עבור הרוסים, העמסנו קרונות של עץ עבור בניית פסי רכבת. המטרה בהכשרה הייתה שנגיע לבסוף לקיבוץ בנגב. משם הגענו לבולגריה על מנת לעלות על אונייה, כי הרומנים לא הסכימו שיפליגו מרומניה. עלינו על האונייה פאן יורק. באונייה פגשתי את אחותי שהגיעה מטורגו ניאמץ. הפלגנו שבועיים וכשעברנו את הגבול הטורקי בדרדנל תפסו אותנו האנגלים והיה בלגן שלם בעקבות זאת. האנגלים רצו להחזיר אותנו לאירופה אבל לא היה לנו שם כלום, לא בתים ולא רכוש. לבסוף הקברניט דיבר איתם והם הסכימו שנגיע לקפריסין. הגענו לבסוף לקפריסין ב-31/12/1947 בשעה 00:00 בלילה כך שזה בעצם ה 1/1/1948 ושם הכניסו אותנו למחנות. האנגלים החליטו לשחרר קצת נוער ואני הייתי ביניהם, ויום למחרת אחי הגיע למחנה. הייתי שם חודש ועשרים ושבע יום וב- 27/2/1948 אנחנו הגענו מקפריסין לארץ ישראל עם האונייה "קדמה", אבל לא יכולנו להיכנס לנמל מכיוון שהיו שם טורקים וערבים שלא נתנו לנו לעגון שם. לקחו אותנו עם סירות לנמל ושם חיכה לנו מיניבוס עם תפוז וסנדוויץ'. משם הסיעו אותנו לחיפה והכניסו אותנו למכוניות משוריינות שהסיעו אותנו מחיפה לנתניה, כיוון שכל הזמן ירו עלינו עד שהגענו למחנה הצבאי של האנגלים. האנגלים עזבו את המחנה לאחר כמה חודשים ואז העבירו אותנו לכל מיני קיבוצים. אני עברתי לגבעת ברנר ומשם עברתי למחניים על מנת לגור עם אחותי. לאחר מכן פנה אליי חבר והציע לי לבוא לעיר הגדולה להרוויח כסף, הסכמתי. התגוררנו אצל חברה שלו בבית ועבדתי במכירת קרח. לאחר מכן עברנו לגור אצל אח שלו בכפר סבא ואותו קיבלו כחבר קיבוץ אבל אותי לא קיבלו כחבר קיבוץ. כתוצאה מכך ישנתי על הגג של הבית. בקיבוץ היינו עובדים כסבלים. לאחר מכן גייסו אותי לצבא ושם הייתי ש.ג. באחד הלילות כששמרתי באו לבדוק אותנו ואני ישנתי ליד השער. המפקח לקח לי את הנשק, העיר אותי והתקשר למפקד שלי… אמרתי שאני לא יכול לעשות שמירות בלילה וכתוצאה מכך שלחו אותי ליפו לבדוק את העיניים וקיבלתי משקפיים.

ב-1952 כבר הייתי מנהל מחסן בצבא וב-1951 ההורים שלי הגיעו לארץ. נאמר לי שההורים הגיעו לארץ וביקשתי שישלחו מכתב לבסיס שבו יודיעו כי ההורים שלי הגיעו לארץ. אכן שלחו את המכתב וכשחזרתי לבסיס המפקד שלי אמר לי לא להתרגש וסיפר שההורים שלי הגיעו לארץ. אני העמדתי פנים שלא ידעתי ואז הוא שאל אם יש לי כסף. עניתי שלא ואז הוא נתן לי ארבע לירות והלכתי לפגוש אותם. לא נתנו לחיילים להיכנס אז התגנבתי לשם ופגשתי את ההורים שלי. משם שלחו אותם לפרדס חנה, ואחרי חודש השתחררתי וחזרתי להורים. לאחר מכן התגייסתי למשטרת ישראל, הייתי שם רק שבעה חודשים, השתחררתי והלכתי לעבוד בתעשייה. ההורים שלי כבר היו מבוגרים ולא יכלו לפרנס, אז אני גרתי אצלם ואני פרנסתי. בשנת 1958 התחתנתי עם שרה, אשתי, הקמנו משפחה ועברנו לקרית ים.

הזוית האישית

שי פרוטר: את הסיפור לקחתי מסרט שעשו על סבא ב"יד ושם". מאוד נהנתי לשמוע את הסיפור המרגש שלו.