מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית הריס, זה סיפור ילדותי: נולדתי בשנת 1932 בעיר קושיצ'ה שבסלובקיה למשפחה יהודית בעלת מתפרה. בשנת 1935 אבי נפטר ונשארנו אימא וחמישה ילדים. אף פעם לא היה חסר כלום בבית. בחגים היינו ביחד עם השכנים היהודים ברחוב ועבורי זה היה כמו משפחה גדולה.

בשנת 1941 נשלחנו לבודפשט, הונגריה, כחלק מגירוש היהודים מהעיר. נאלצנו להתפזר, אחותי הגדולה זיוה עלתה לארץ, אחי גיורא הצטרף לפרטיזנים, אחותי נורית עברה לבית נערות (היא נתפסה ע"י הגסטאפו, נשלחה למחנות ושרדה את המלחמה), אחותי רינה ואני נשלחנו לבית יתומים של ילדים יהודים. משם התחיל המסע שלי לעלות לארץ ישראל דרך מחנה ברגן בלזן (חודש ימים) ומשם להרים בשוויץ (למשך שנה). בכל התחנות היינו ילדים רבים ולא נתנו לנו להרגיש סבל או מחסור. בשנת 1945 עליתי לארץ בעליית "קסנר".

תקופת הפלמ"ח

הכל התחיל בגיוסי לפלמ"ח. בגיל 17 הצטרפתי לגדוד ראשון פלוגה א', חטיבת יפתח. זה הרקע של הסיפור על  תקופתי בפלמ"ח. המפקדה של גדוד א' ישבה בצריפין, לאחר שהבריטים עזבו והערבים גורשו לאחר קרב. בתפקידי הייתי מפענחת קוד מורס והודעות מוצפנות שהגיעו מחזית הקרבות. את הפענוח העברתי למפקד הגדוד להמשך טיפול ועזרה בקרב. לאחר כמה ימים הבנו כי חלק מהודעות היו קשות ולא פשוטות כגון נפילת יד מרדכי, אבל גם היו הודעות שמחות כמו – משטרת עיראק, סודן ושהכביש לנגבה שוחרר בגלל שהמצרים נכנעו לצבא הישראלי. הידיעות האלה שימחו מאוד את מפקדי הצבא ובכך נעצרה הפלישה המצרית לתל אביב. הגעגוע המרכזי שלי הוא לחברים ששירתו איתי בפלמ"ח באותה תקופה. היינו מאד מחוברים ומגובשים, מכיוון שבאותה תקופה המשפחות שלנו עדיין לא עלו לארץ – לכן היינו ביחד אחד עם השני, במקום משפחה גרעינית.

הגעתי לקיבוץ רוחמה. ברוחמה הייתה קבוצה של חברים שקראו לה "הגרעין". אני טיפלתי בילדים וגם עבדתי במטעים כטרקטוריסטית. החיים בקיבוץ היו מעניינים מאד, מכיוון שבשנים האלה הגיעו עולים חדשים מארצות רבות, חלק מהילדים הגיעו לקיבוץ שלנו – קיבוץ רוחמה. הגעגוע המרכזי שלי שנים רבות היה לעבודות בקיבוץ ולתחושת השותפות של כולם בראשית המדינה.

הזוית האישית

סבתא יהודית: אני מאוד גאה בנכד שלי, נועם, שבחר לעשות את העבודה על עברי וכך למד על קום המדינה.

הנכד המתעד נועם: היה מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא יהודית דרך החויות שלה כילדה ונערה.