מאגר סיפורי מורשת

יהלי חרזי  מתעדת את סיפורה של סבתא ברכה.

סבתא ברכה אחרק היא אימא של אמי עינב, להורי סבתי קראו מורי יחיא יהודה ושודיה כמרי ז'ל. סבתא נולדה בתימן בעיר עדן הנמצאת ליד צנעא. בשנת 1936. סבתא עלתה לישראל מתימן בשנת 1949. סבתא התחתנה עם סבא זכריה אחרק ז'ל  ונולדו  להם 10 ילדים, אימא שלי היא הקטנה במשפחה.

אבא של סבתא התחתן בגיל צעיר. יום אחד הוא שיחק עם חבריו ותוך כדי משחק קיבל מכה בראשו ולאחר כמה ימים אביה נפטר. לפני מותו ציווה את חמיו(סבא של סבתא)שישמור על הבנות שלו ועל אשתו. כשאבא של סבתא נפטר היו להם רק שתי בנות. סבתא ברכה הייתה בת 3 ואחותה שרה שהייתה בת שנה.

ואכן כפי שביקש אביה, מי שגידל את סבתא ואת אחותה זה סבא שלה, אבא של אימא שלה.

באותה תקופה הייתה גזירה מטעמו של המשטר בתימן, שאת כל הילדים היתומים יש לקחת ולאסלם אותם. אימא של סבתא מאוד פחדה על הבנות שלה ותמיד דאגו לשמור עליהן ולהחביא אותן.

באחת השבתות קרה מקרה, היה זה בשבת בבוקר אחרי סעודת הבוקר והתפילה. הגברים יצאו לטייל בוואדי (דשא ענק ששם רועים את הפרות). כפי שנהגו בכל שבת. לפתע הגיעו שוטרים ערבים עם שרשראות ואזיקים. הם  תפסו את כולם וקשרו אותם רגל לרגל ויד וליד, אך למזלם של משפחתי, בדיוק בשבת זו הדודים וכל המשפחה לא הגיעו הפעם ונשארו בביתם.

שני הדודים של סבתא הבריחו מיד את סבתי ואת אחותה לעיר רחוקה מהמקום. אך, נודע לסבתא ולאימא שלהן שאסור להן לשהות במקום כי המקום שייך גם למחוז צנעא. ולכן הבריחו אותן למשך חודשיים למקום מסתור אחר. לפני שהבריחו אותן הן ישבו יומיים בתוך מקלט שאין בו חלון ואין שם דלת ,רק בור ריק. רק בשעות הערב הוציאו אותן לשירותים ונתנו להן לשתות ולאכול.

השוטרים הערבים חיפשו ילדים יתומים. באחד הימים, אחד השוטר הערביים פנה אל אימא של סבתא, ושאל אותה: "איפה הבנות שלך"? אימא שלה ענתה: "אני לא יודעת איפה הן". השוטר ללא רחמים נתן לה מכה במותן עם השוט. היא הייתה אחרי לידה. היא העדיפה לסבול מכות ולא לסכן את הבנות שלה. לאחר מכן, נודע לדוד של סבתא שאסור לאסלם את הילדים שיש להם אבא או אימא בחיים. וכך סבתא ואחותה ניצלו מידי הערבים.

כל המשפחה החליטה לעזוב את תימן והם עלו לארץ ישראל.

סיפורו של חפץ

לפני שנים רבות, הדוד של סבתא קרא לה ואמר לה "יש לי מתנה לתת לך, ירושה מאבא שלך". סבתא לא הבינה על מה הוא מדבר. היא הופתעה מאוד, כאשר הוא הגיש לה הגדה של פסח שאבא שלה כתב בתימן. סבתא התרגשה מאוד.

סבתא ואחותה אינן זוכרות את אביהן כי הן היו קטנות מאוד כשניפטר, אך מתנה זו עושה טוב לסבתא שלי והיא יקרה לה מאוד ולכן סבתא לעולם לא מוותרת על הגדה זו. היא מקפידה שניקרא ממנה בכל ליל סדר.

הזוית האישית

סבתא קראה לאחד מבניה יהודה על שם אביה שהיה תלמיד חכם בתימן.