מאגר סיפורי מורשת

שמי הינדי ציפי  נולדתי במרוקו בעיר פס למשפחה עם שמונה ילדים. שמי היה פולט בן אלי נקראתי על שם סבתי  צפורה, אימו של אבי שנפטרה בגיל צעיר. אבי היה צורף ונחשבנו למשפחה אמידה, אימי היתה עקרת בית ,הילדים הגדולים למדו בבית ספר אליאנס והקטנים למדו בחדר.

בית ספר אליאנס היה מחולק לשנים צד אחד לבנות וצד שני לבנים. בכל צד הייתה חצר גדולה מרובעת ומסביבה היו הכיתות. בכל בוקר נערך מסדר , התלמידים עמדו בשורה כל אחד ליד הכיתה שלו. כולם היו לבושים בתלבושת אחידה שכללה שמלה עם צווארון לבן מעומלן ומגוהץ, על הראש היה סרט בצורת פפיון כל כתה בצבע שונה. המורה בדק את ניקיון האוזניים, הציפורנים ואם יש מטפחת לבנה ונקייה. לבנות היה אסור לגדל שיער כולם היו עם שיער קצוץ מי שלא בא מסודר היה מקבל מכות על האצבעות.

 

אני זוכרת במיוחד את ערב המימונה, היו מסדרים שולחן מלא בכל מיני עוגיות , מיני ריבות ומפלטה. בתוך קערה היו שמים חלב ואבי היה טובל עלה חסה ומכה על ראשינו ומברך " אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך…." ובמשך כל הלילה היו עוברים מבית לבית בתלבושות המסורתיות.

החתונה נמשכה 7 ימים של מאכלים ומיני מתוקים, מוזיקה וריקודים. בערב החינה היו מזמינים את משפחת החתן לארוחת ערב ומציגים לראווה את הנדוניה שהביאה הכלה. למחרת החתונה היו מוזמנים אצל משפחת החתן וכל אחד הביא מתנה לזוג הצעיר ומסר לכרוז שעמד באמצע החדר והכריז עליה בקול.

 

אבי היה ציוני והיה חבר בארגון "המפד"ל" במרוקו, הם היו מתאספים יחד, לומדים עברית, מדברים על הארץ ושולחים תרומות לארץ. מסוף המאה ה-17 עד ראשית ה-19 הייתה מרוקו כמעט חופשית מהשפעה זרה והשלטון היה שלטון מוסלמי אך כוחה של הארץ לא עמד לה בפני התפשטות המעצמות הגדולות ובשנת 1912 הייתה לארץ חסות צרפתית. הצרפתים סייעו במימון פעולותיה של רשת בית ספר "אליאנס" ולקחו על עצמם את המשימה להגן על היהודים. הקהילה היהודית שגשגה והתעשרה והיהודים אימצו את התרבות הצרפתית. 

 

היהודים במרוקו גרו בתוך "המלאח"- שכונה יהודית מוקפת חומה, היו להם משרתות ערביות וקשרי מסחר עם ערבים. במאי 1948 בעקבות הכרזת העצמאות של המדינה היהודית עלה המתח בין המוסלמים ליהודים במרוקו והחלו פרעות של המוסלמים בשכונות היהודיות. היהודים היו מסתגרים בבתים.

 

בתחילת שנות החמישים באו שליחים מהסוכנות היהודים , הם סיפרו על הארץ ועל מושב שהוקם ליד רמלה ומיועד לעולי צפון אפריקה "מושב יד רמב"ם".

 

בשנת 1956 עלינו לארץ, באחד הלילות יצאנו במשאיות לקזבלנקה ושם עלינו על אוניה למרסיי. נשארנו כ- שבועיים ואז הפלגנו לארץ. הגענו לחיפה בחג השבועות והמראה הראשון שנגלה לעינינו היה של כיפת הזהב במקדש הבהאי.

 

 

 

ירדנו מהאנייה ומשם לקחו אותנו במשאיות למושב, הגענו לבית חדש ויפה עם שטח אדמה גדול וליד הבית היה לול תרנגולות. בתוך הבית היו מיטות ברזל של הסוכנות, שמיכות צבאיות וקרטונים עם קופסאות שימורים שלא היו ראויים למאכל. הרהיטים וכל הציוד שלנו היו תקועים בנמל במשך כמה חודשים.

אבי לא הסתגל לחיים של חקלאי ולאחר כמה חודשים עברנו לחיפה שם היה גר אח של אבי. החיים באותם ימים היו קשים מאוד למשפחה גדולה כמונו. במרוקו היינו עשירים מאוד עם משרתות וכאן לא הייתה עבודה לאנשים. אימי נאלצה לעבוד ואבי התחיל לעבוד כפועל במפעל ליצור חוטי חשמל, ובשעות הערב היה מתקן תכשיטים וכל זה כדי לפרנס את המשפחה הגדולה, אבל למרות קשיי הפרנסה כל הילדים סיימו את לימודיהם בהצלחה, כולם מסודרים ובעלי משפחות.

 

לאחר סיום לימודיי התחלתי לעבוד בבנק דיסקונט. התחתנתי וילדתי 3 ילדים. בבנק עבדתי כ- 25 שנה עד שהרגשתי שמיציתי ורציתי שינוי, התחלתי לעבוד בחב' השקעות שם הייתי אחראית על מחלקת הטלמרקטינג- קישרתי בין יועצי השקעות לבין העובדים שתיאמו פגישות ליועצים. אחרי מפולת המניות החליטו לסגור את המחלקה, ואז התחלתי לעבוד באוניברסיטת חיפה שם ניהלתי קפיטריה במשך 5 שנים. ואז החלטתי לפרוש סופית מעבודה ולהתחיל להנות מהפנסיה.

 

אחרי הפרישה התחלתי להתנדב בבית חולים פלימן, בית חולים שיקומי, ובמוקד סיוע לקשיש – במוקד הטלפוני. התקשרתי לקשישים בודדים וסיעודיים, לפעמים גם ביקרתי אותם .נוצר בינינו קשר והם היו מצפים לביקורים שלי ולטלפונים ממני כי אף אחד לא ביקר אותם לפעמים אפילו ילדיהם.