הבריחה שלנו ממצרים
שלמה שמיל מספר על הבריחה של משפחתו ממצרים בשנת 1957.
שלמה שמיל מספר את סיפורו של אביו: ג'אק שמוּל
עד כמה שזכור לי, אבי החליט לעזוב את מצרים מרצונו הטוב, אך הדבר נעשה תוך ארבעה ימים בלבד ובחשאיות
גמורה. על סמך מסמכים שאבי הותיר אחריו, יציאתנו ממצרים הייתה חפוזה מאד. דרכונו המצרי של אבי הונפק ב-14.1.1957, הוא קיבל אשרת יציאה ממשרד הפנים בתאריך 17.1.1957, ועזבנו את נמל אלכסנדריה כבר בתאריך 21.1.1957 כשדרכונו המצרי של אבי מוחתם באות הקין 1941aller sans re – הלוך ללא חזור הידועה.
הגענו לנמל חיפה בתאריך 27.1.1957, כלומר שגם אם האונייה המצרית בה הפלגנו מאלכסנדריה עגנה בנמל כלשהו באיטליה, הרי שלא נשארנו בנמל הזה אף לא יום אחד, אלא הפלגנו באנייה 'מרידיאן' ישירות לארץ ישראל.
אבי, ג'אק שמוּל – קהיר 1946
הייתי אז נער בן 12 והזיכרונות באים לי בהבזקים.אבי ז'ק שמול, ואימי אלגרה לבית משפחת דנוס, הביאו לעולם שלושה ילדים, מתוכם נשארנו בחיים רק אניואחי. אחותי שנולדה אחרונה, נפטרה בגיל ארבע וחצי במצרים.כולם קראו לי מימי – שזה שלמה – ולאחי קוראים קלו, שזה יחזקאל. במצרים גרנו בחארת אל-יהוד, שכונת היהודים של קהיר. עוד בהיותי ילד בן 4, זכור לי שהיה פיצוץ בשכונה ואבי נפצע קשה וטופל.
גם זכור לי עוד דבר: כשהייתי פעם חולה, אימי לקחה אותי לבית כנסת הרמב"ם בחארת אל-יהוד, וישנו שם לילה שלם, כי לבית הכנסת הזה שבו הרמב"ם נהג ללמד תורה, הייתה סגולה גדולה לריפוי מחלות. האמונה הייתה חזקה גם בקרב הלא יהודים, ומספרים שהמלך פואד היה פעם חולה מאד, אז הביאו את בגדי השרד שלו לבית כנסת הרמב"ם, השאירו אותם שם לילה שלם והחזירו למלך. לאחר מכן, המלך נרפא לחלוטין וחזר לאיתנו הראשון.
לאחר הפיצוץ בחארת אל-יהוד, עברנו לגור באזור ג'אמרה, שרוב האוכלוסייה שם היו יהודים, אך גרו באותה שכונה גם לא יהודים.
אבי ז'אק היה בעלים של בית חרושת לחולצות, והוא היה תופר לפי הזמנה. בית החרושת היה ממוקם מעל קולנוע קיירו-פלאס מול בית הכל-בו הוותיק והידוע "שֶֹמְלָה". אבי היה מייצר חולצות לפי הזמנה כאמור, במיוחד לסוחרים הערבים, ופעם בשבוע היה מסתובב לגבות את הכספים המגיעים לו עבור החולצות. לאבי היו מכרים רבים במצרים, במיוחד בבתי הקולנע משום מה. יתכן שהיה תופר עבור עובדיהם את תלבושתם האחידה. בשנת 1956, כל חבריו הערבים של אבי התחילו להפגין עוינות כלפיו.
גם זכור לי שהיו לנו שכנים ערבים, איתם היינו בידידות טובה, ערבים, יהודים ונוצרים. למדנו באותו בית ספר ונסענו יחד באוטובוס שהיה מסיע אותנו מהבית אל בית הספר וחזרה. זכור לי שמיד לאחר חג הפסח, נהגנו לצאת עם ההורים לטייל בגנים, כדי לחגוג את החג הלאומי המצרי שנקרא "שאם אל-נסים", שבו כולם – יהודים, נוצרים וערבים – בילו יום שלם בחיק הטבע, הביאו מיטב המאכלים ועשינו פיק-ניק עם כל המשפחה והחברים. לעתים, הלכנו יחד לגרופי, הקונדיטוריה המפורסמת בקהיר. זכורות לי גם החתונות המפוארות שנערכו בחגיגיות רבה.
הדרכון המצרי של אבי, עליו נרשם בכתב יד ברור ובצרפתית, הלוך ללא חזור – קהיר 1957.
הדרכון המצרי של אבי, עליו נרשם בכתב יד ברור ובצרפתית, הלוך ללא חזור – קהיר 1957.
בבתי-הכנסת וחילקו שם סלסילות מחרסינה מעוצבות להפליא, ובפנים סוכריות דראג'ה מיוחדות… החיים התנהלו על מי מנוחות. בשנת 1956, עם פרוץ מלחמת סיני, התחלנו לפתע להרגיש עוינות שהולכת וגוברת מצד הערבים.
אבי היה בעל גוון עור בהיר, וכל הזמן הערבים חשדו בו ורצו לעצור אותו, עד שזה הפך לבלתי נסבל. כל המשפחה התאחדה לעלייה לארץ. אני, מימי, הייתי תמיד ערני והרגשתי פתאום בלחשושים שחייבים לעזוב את מצרים ובכל זאת, עזיבתנו הפתאומית באה לי כהפתעה. אבי קיבל כנראה מידע שמחפשים אותו.
יום אחד בשעות הבוקר, אבי ביקש ממני להתלבש מהר. "אנחנו נוסעים" הוא אמר. לא ידעתי לאן. עזבנו את הבית כפי שהוא, עלינו על רכבת ונסענו לאלכסנדריה. הגענו באישון לילה והסתובבנו ברחובות. אבי חשש להיכנס למלון שמא יעצרו אותו. חכינו לבוקר על מנת לעלות לאניה "מדיטרניאן". חלק ממשפחתנו המורחבת נאלצו להישאר במצרים, בגלל רכושם הרב שלא רצו לוותר עליו, ולבסוף הם נעצרו על-ידי השלטונות המצריים וכל כספם ורכושם הולאם.
במכס באלכסנדריה הייתה לנו עגמת נפש רבה, לקחו מאימי את כל התכשיטים שלה וגם היו מאד עוינים כלפינו. חששנו מאד שיעצרו את אבי. חשבנו לעצמינו "שיקחו מה שהם רוצים, רק שיתנו לנו לעלות לאוניה."
סוף סוף עלינו לאנייה ב-21.1.1957, הפלגנו והגענו ארצה כבר בתאריך 27.1.1957. גם אם האנייה עגנה בנמל איטלקי כלשהו, הרי שלא ירדנו שם והמשכנו לארץ-ישראל. הגענו ביום ששי, ומפאת קדושת השבת לא נתנו לנו לרדת, ונאלצנו להישאר באוניה עד יום ראשון. זו הייתה אוניית מעפילים, וזכור לי דוחק נוראי, אנשים התעלפו, האוכל היה גרוע ביותר וחיכינו בקוצר רוח להתפנות מהאונייה. ירדנו סוף סוף מהאוניה, קבלנו ציוד, מיטות ברזל ומזרונים מקש, מנורות נפט וכד'. העלו אותנו על משאית ונסענו למשך שעות ארוכות. בדרך ראינו בתים יפים ואמרנו לעצמנו איזה יופי, כמה יפה היא הארץ. לאחר שעות נסיעה רבות הגענו לשממה וירדנו בראש פינה.
למרות התנאים הקשים מנשוא, התחלנו להסתגל לחיים בארץ, ולאחר מספר חודשים קודמנו ועברנו לגור במעברת נהריה, לצריפי הפח…
לאחר כמה שנים, שהיו קשים מאד להוריי, הצלחנו לעבור לתל-אביב. אבי השתלב במשטרת ישראל, כמו יוצאי מצרים רבים אחרים שהועסקו במשטרה, בשל נאמנותם ורצינותם. אימי הייתה עקרת בית, ואחי יחזקאל השתלב כשכיר בתחום הקונפקציה – מקצועו לשעבר של אבי במצרים. בשנת 1961 התגייסתי לצה"ל, שם חתמתי לכמה שנים בצבא קבע, ולאחר מכן עבדתי במסגרת הוועדה לאנרגיה אטומית.
מילון
"שאם אל-נסים"חג לאומי מצרי שבו כולם - יהודים, נוצרים וערבים - בילו יום שלם בחיק הטבע.
ציטוטים
”למרות התנאים הקשים מנשוא, התחלנו להסתגל לחיים בארץ, ועברנו לגור במעברת נהרייה, לצריפי הפח...“