מאגר סיפורי מורשת

אני, דוד גלזר, בן 76. מגולל את סיפורם של בני משפחתי שעברו את תלאות המלחמה ובסיומה נפגשנו (מחנה עקורים) בלאגר לכפלד, שם קשרנו גורלות זה בזה והקמנו תאים משפחתיים חדשים.

נולדתי בשנת  1940 1.10 בסיביר 40 מעלות מינוס – חבל ארץ בצפון הרי אורל. במקום – חצי שנה יש שם לילה וחצי שנה יש יום. אמי רוז'ה (רחל) ואני דניאל דונק (דוד), הגענו לגרמניה אחרי מסע ארוך ומטלטל מסיביר שם שהינו במהלך כל שנות המלחמה. בשנת 1940 אמי, שהייתה אז בהריון איתי, בעלה, וולף הרינג, אחיותיה ובעליהן ועוד חברים, יצאו למסע הבריחה מזרחה שאת תוצאותיו לא יכלו לדמיין…

סמוך לגבול המזרחי של פולין נתפסו כל הגברים בחבורה והובלו למחנה הריכוז קראקוב פלאשוב שם מאוחר יותר נרצחו. חלק מהנשים החליטו לחכות למקרה שהגברים ישוחררו, אך אמי ועוד שתי חברות החליטו להמשיך בבריחה. הן נתפסו בעת חציית הגבול והובלו בקרונות רכבת למחנה עבודה בסיביר.

הפולנים במחנה העבודה נחשדו בעבירות ריגול ונחשבו לאסירים פוליטיים. אמי עבדה במהלך כל חדשי ההיריון בניסור עצים ורק בימים האחרונים שלפני הלידה זכתה להקלות והותר לה להישאר בבית ולעסוק שם בעבודות שירות ושם היא כרעה ללדת כמו חיית השדה, בלי רופא, אחות או מיילדת.

בין השנים 1940-1945 אני ואמא הגענו לפולניה לעיר קרקוב ולא מצאנו קרובי משפחה קרובים. המשכנו לגרמניה. האמריקאים הקימו מחנות עקורים שבהם שיכנו את הפליטים. היינו שם עד סוף 1948 ואחר כך עוד חצי שנה בצרפת. בשנת 1945 שוחררו האסירים הפולנים, קיבלו תעודת מסע ואישור נסיעה חינם ברכבות וכך התפזרו לכל עבר, פשוט עלו על כל רכבת אקראית בתקווה להגיע לפולין ולנסות למצוא בני משפחה אבודים. הם ידעו מעט על הנעשה ב"מולדת" וניזונו משמועות ומסיפורים קשים שהתקשו להאמין להם.

כך התגלגלנו אני אמי ברחבי רוסיה העצומה והגיעו לטשקנט שבאוזבקיסטן, לא בדיוק מחוזות היעד שקיוו לו. שם, בדרך נס, הצליחה אמי לחבור למשפחת בת דודה של בעלה האבוד ויחד המשיכו את המסע לפולין. כאשר הגיעו לקראקוב, ראו את הכאוס ששרר בעיר, חוו את העוינות והאנטישמיות של הפולנים המקומיים ולא מצאו נפש מבני המשפחה אלא רק את הדירות שהיו מאוכלסות על ידי זרים​, הבינו שלא נותר איש ולא נותר דבר וצריך להתקדם.

בפולין בה שהינו בערך שנתיים אמי חברה ל"קיבוץ" שהוקם על ידי ארגונים שונים, ויחד המשכנו למחנה עקורים בגרמניה. אני ואמי הגענו לגרמניה ב-1946, בתחילה למחנה איינרינג ולאחר מכן ללכפלד. משפחתו של אבי  המשיכה ישירות לארץ ישראל והצליחה להגיע עוד לפני קום המדינה. אמי החליטה להישאר עוד זמן מה בגרמניה בגלל שהייתי חולה ולא נתנו לנו לעלות לארץ עם ילד חולה. אמי ניסתה לאתר את בעלה ובני משפחה אחרים ואמנם איתרה את אחיה איגנאץ (יצחק) רוזנצוייג שלחם בשורות הפרטיזנים ובסופו של דבר גם איתרה ברשימות הנספים במחנות את אבי.

אבי החורג, לייב (אריה) גלזר, היה תושב סולוטוינה ליד סטניסלבוב, סמוך לגבול אוקראינה. הוא וחלק מבני משפחתו, אחיו חיים ומוישה ואחותו אדלה "התנדבו" באילוץ להצטרף למחנה עבודה רוסי וכך ניצלו, כל יתר בני המשפחה שנותרו בפולין נרצחו ע" הנאצים.

בשנת 1946 הגיעו אף הם ל"קיבוץ" ה-"די. פי. לאגר", ושם, כמו כולם, החלו בחיפושים אחרי בני משפחה אבודים. משלא מצאו והבינו שנותרו לבד בעולם החלו בהקמת חברויות ותאים משפחתיים חדשים.

אבי, שאיבד אשה ובן בסולוטוינה, הכיר את אמי. הם נישאו והוא אימץ אותי וגידל אותי כבן. השלמנו את המסע דרך ליון ומרסיי משם הפלגנו באוניה "מנרה" והגענו לנמל חיפה ב-14 במרץ 1949. הוריי ומשפחת הובר משפחתה של חברתי הכירו במחנה ושנים לאחר מכן שמחו להיפגש שוב בראשון לציון.

שנים מאוחר יותר זהבה ואחותי התחברו ובסופו של דבר נרקם סיפור אהבה ביני לבין זהבה. נישאנו בשנת 1964 וכך אחותי וזהבה הפכו מחברות לגיסות.

סבא בתמונת מחזור מבית ספר חביב בשנת 1956

הזוית האישית

סבא דוד: היה מעניין להשתתף בתכנית ולשתף את הנכד בהיסטוריה המשפחתית. נכד אסף: שמחתי מאוד לשמוע ולתעד את סיפורו של סבא. הסיפור עניין וריתק אותי.