מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הבריחה מעירק לישראל

חווה אטקוביץ ומעיין אטקוביץ
חווה כחיילת
ההסתגלות בארץ לאחר העלייה

בשנת 1948 בהיותי בת שש אני ומשפחתי בת שבעת הנפשות גרנו בבצרה עיר די גדולה בעירק.
אבי סלים היה מנהל חשבונות אצל אדם בשם שפיק עדס שהיה בעל מפעל גדול.
 
תמונה 1                                                                 שפיק עדס
  
שפיק ואחיו אברהם פתחו בבגדאד עסק למכירת חלקי מכונות בשם "עדס ושותפיו". העסק גדל ושפיק קיבל לידיו את הקמתה וניהולה של סוכנות חברת המכוניות "פורד" בעיראק שהיה ידוע בתור מפעל ציוני. ביום בהיר אחד פרצו שוטרים למפעל, תפסו אותו מואשם בהברחת נשק לישראל והוציאו אותו להורג בתליה.אחרי הוצאתו של עדס להורג החלו לחפש את העובדים האחרים ולכן היה עלינו לצאת בדחיפות מעירק.
 
מסע העלייה לישראל
 
בלילה חשוך עם אחותי הקטנה שהייתה תינוקת בת חצי שנה שטנו בסירה עם מבריח ערבי ועברנו את נהר החידקל, בלי בגדים ובלי  אוכל  הגענו בבוקר לעיר בשם ההואז' רעבים, צמאים ומבוהלים. אחרי כמה ימים קשים הגענו לפרס לעיר טהרן שם פגשנו פעיל עליה של ארץ ישראל והוא עזר לנו למצוא בית מלון.
 
נשארנו בבית המלון שבפרס חצי שנה החיים היו קשים מאד. אבא לא עבד ואמא שהיה לה קצת זהב מכרה אותו  ובכסף שקיבלה קנתה אוכל. אחרי תקופה קשה בפרס עלינו סוף סוף לארץ.
 
מעברת פרדס חנה
 
הגענו לארץ  למעברת פרדס חנה. במעברה קיבלנו אוהל גדול שבו חיינו, שמיכות וקצת אוכל וכך הזמן נמשך קרוב לחודשיים ואז עברנו למקום כפר סבא הערבים ממנו הערבים ברחו במלחמה. היה לנו חדר גדול אבל גרנו בו עם 3 משפחות נוספות.    
  
 
תמונה 2
 
במקום לא היה בית ספר. אבא שלי וגברים נוספים קבלו חלקת אדמה ליד כפר סבא הערבית והתחילו לבנות  בה בתים. במקום היו נחשים, עקרבים ועוד כל מני חיות היו במקום  (היה נורא). למקום קראו מושב נווה ימין.
 
היינו ילדים קטנים בדרך כלל רעבים אבל היו הרבה תפוזים כי הערבים השאירו לנו פרדסים. לאחר זמן מה קבלנו פרד עם עגלה, פרות, תרנגולות וכך היה לנו ביצים וחלב. אמא שלי הכינה לנו גבינה ולבן. המצב היה קשה מאוד כי אבי לא מצא עבודה. הוא רצה להיות חקלאי וזה ממש לא התאים לו כי לא היה לו כלל ניסיון בחקלאות.
 
במושב נבנה בית ספר, שהיה חדר אחד לכולם לכל הגילאים מגיל 6 – 10. בגלל שונות בגיל הילדים ובגלל שדיברו בשפות שונות היה קושי למורים ללמד אותנו והרמה בה לימדו בבית הספר הייתה נמוכה. עם הזמן התחילו  להצטרף לבית הספר מורים חדשים נבנה גם גן ילדים נחמד אבל החיים במושב עדיין היו קשים מאד לכל תושבי המושב כי כולם היו עולים חדשים לא היה מספיק כסף, לא ידעו כיצד לעבד את האדמה ולכן לא הייתה תוצרת חקלאית.
 
עברו שנים הילדים גדלו ועברנו ללמוד בבית ספר בכפר סבא. שם היה לנו מאד טוב למרות שהיינו צריכים ללכת הרבה ברגל לבית הספר מכיוון שלא היה לנו כסף לנסיעות באוטובוס. אם היה לנו מעט כסף העדפנו לקנות לחם כאשר חזרנו הביתה וזה היה המאכל היחידי שלנו. בשעות אחרי הלימודים עבדנו בכל מיני עבודות במושב למשל:  לקצור תלתן, להפוך שתלי בוטנים ועוד עבודות שדה.
 
אני ואחיותיי היינו תלמידות טובות ורצינו ללמוד מאד אבל המצב בבית לא איפשר ואבא שלי היה מאד עצוב. למרות הכל אחי למד בטכניון והיה מהנדס בנין.השנים עברו וגם המדינה גדלה ואז התחילו הערבים להציק  גם לתושבי המושב.
 
בשנת 1956 הייתה מלחמה בסיני היה מאד קשה ,לפני המלחמה צהל הרס את בנין המשטרה בקלקיליה וזה היה ממש לידינו ולא היה לנו מה לעשות ישבנו על הכביש וצפינו בפיצוצים….. לאחר מכן נהרסו בנינים נוספים. בערבים הגיעו טנקים ובהם חיילים מאד נחמדים והבאנו להם לחם ומאכלים שלא יהיו רעבים.
 
תשע"ה

מילון

פעיל עליה
אדם שעזר לעולים חדשים שהגיעו לארץ אחרי מלחמת השחרור.

מעברה
יישוב של אוהלים שבו עולים חדשים יכולים לגור זמנית.

טכניון
האוניברסיטה הגבוהה בארץ להנדסה

ציטוטים

”בגלל שונות בגיל הילדים ובגלל שדיברו בשפות שונות היה קושי למורים ללמד אותנו“

הקשר הרב דורי