מאגר סיפורי מורשת

הקשר הבין דורי של אביעד סיני ועובד יצחק

עובד מספר: 

 

"קוראים לי עובד יצחק על שם דוד שלי, נולדתי בסוריה בעיר קמישלי בין גבול עיראק וטורקיה. גדלנו בטבע בבית קרוב לנחל מים זורם שם היינו טובלים ומשתמשים בו כמו מקווה. היו בו הרבה צפרדעים ודגים, הבית היה בסגנון ערבי. היינו צריכים לצאת מהבית כדי להגיע לשירותים, ליד הבית היו הרבה חיות שגידלנו גינה גדולה פרדס באר וגם ברזים,

בבית הייתה לנו מכונת כביסה ישנה עם סחיטה ידנית. היה לנו בית כנסת רחוק מהבית וגרנו מחוץ לשכונה של היהודים. אני ואחי הקטן היינו היהודים היחידים בבית ספר של 600 ערבים מהם הרבה מוסלמים ונוצרים. הם התנכלו לנו במיוחד בתקופת החגים במיוחד בפסח. לא הייתה אפשרות  לצאת מבית כנסת עם כיפה. כל יום היינו הולכים ללמוד תורה והיה צריך ללוות חלק מהתלמידים כי הערבים היו נותנים להם מכות בדרך. הייתי נפגש עם החברים בדרך כלל בסופי שבוע.

 

אימא שלי הייתה עקרת בית ואבא היה מפרנס היה לנו מפעל בלוקים, היה לנו הרבה צאן ואבא היה העוזר של השוחט מטביע חותמת "כשר" על הבשר. אכלנו אוכל מזרחי כמו אווזים ממולאים וזה היה חמין לשבת.  היינו משחקים בסנוקר וכדורגל שולחן. לא היינו אוכלים ממתקים רק פיצוחים וכנאפה. לא הייתה תנועת נוער זאת הסיבה שלא הייתי בזה.

 

סבא שלי היה עוזר ליהודים שברחו מעיראק דרך סוריה ומחביא אותם אצלנו ברפת, גם אבא שלי היה אסיר ציון מוכר עם תעודה ממשרד ראש הממשלה ומקבל משכורת מביטוח לאומי ומהסוכנות היהודית. הוא ברח ונתפס ונכלא שלוש פעמים ולכן החליט לא לברוח ולהישאר בסוריה ולעזור ליהודים לעלות הוא האמין שהוא נשאר כדי לעזור וזה היעוד שלו. הוא היה מקשר בין המבריחים הערבים שהיו בקשר עם אנשי המוסד בטורקיה לבין המשפחות המעוינות לברוח מסוריה לטורקיה ומשם להגיע לישראל. כל האחים של אבא ושל אימא שלי ברחו ונותרנו לבד, מלבד דוד אחד של אימא. היו הרבה געגועים ובכי. 

 

 

 

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אחד, מני רבים מסיפורי החילוץ

היה כפר אחד בשם אעוויג'ה בלילה אחד במוצאי שבת בחורף כל הכפר החליט לברוח ביחד וזה היה מאוד חריג ונדיר שכל כך הרבה משפחות עשו זאת ביחד. באותו לילה היו כמה ניסים. הגשמים פסקו וכל הכלבים לא נבחו למרות שהם היו כלבי שמירה מאוד תוקפניים ואכזריים והירח האיר את דרכם בשדות ובחציית הנהר. זקן בשם יהודה שמעון עם ראיה לקויה איבד את דרכו באמצע הדרך, בגלל הקשיים בדרך הבוץ הקשה השיחים, הקוצים וחציית נחל. בזריחה לא היה לו לאן לחזור והחליט לבוא לבית שלנו ולבקש עזרה מאבא שלי ניסים יצחק בסלו.

 

סבתא שלי מאוד נלחצה והתחילה לבכות אם הוא ייתפס אצלנו בבית היו מוציאים גם אותו וגם את אבא שלי להורג. אבא שלי הסתיר אותו ברפת ולא היה לו כסף מידי הוא היה צריך למכור אחת מהפרות ב 500 לירות כדי לשכור רכב ומבריח כדי לשלוח אותו לטורקיה לשאר היהודים שהגיעו לשם וביום השלישי באו לקחת אותו בלילה ובשעות הבוקר הגיעו שוטרים לעשות חיפוש בבית שלנו וגם זה היה נס רק בהפרש  של כמה שעות, באותו יום עצרו את ראשי הקהילה היהודית והאשימו אותם כי הסתירו מידע מראשיות החוק.

 

 

אני עליתי לארץ לבד בשנת 1989 בגיל 14. קבלתי דרכון  ואישור יציאה, כדי לקבל טיפול רפואי במדינות אירופה או אמריקה ולחזור חזרה. הימים האחרונים  לפני עלייתי, היו מאוד עצובים ומלווים בבכי  של האמא שלי והאחיות. כאשר חציתי את הגבול בין סוריה לטורקיה באוטובוס, המתין לי בטורקיה נציג של הסוכנות היהודית שם גרו הוא ואשתו וגם שם התחילה לבכות. היא הכניסה אותנו לדיכאון פנימי, היא הסבירה לי שתמיד פגשה משפחות ביחד ולא ילד לבד בודד שעולה לארץ. באותו לילה הייתה טיסה של שעתיים לאיסטנבול. שם המתין לי השגריר הישראלי בטורקיה, בשם משה. לאחר שלושה ימים שנשארתי במלון לבד, למרות שהוא הזמין אותי אליו הביתה. רק לאחר שלושה ימים עליתי לישראל עם טיסת על אל עם הרבה התרגשות.   

 

קמישלי: "שם של עיר בסוריה כיום עיר הבירה של המורדים הכורדים".

קמישלי (ערבית ????????, תעתיק מדויק: אלקאמשלי; כורדית Qami?lo, טורקית Kam??l?, סורית ????? או ?????) היא עיר במחוז אל-חסכה שבצפון סוריה, על הגבול שבין סוריה לטורקיה, בסמוך לעיר הטורקית נציבין." ויקיפדיה

תשע"ו