מאגר סיפורי מורשת

אמי נולדה בעיר חלאב שבסוריה, לקהילה יהודית ענפה שהייתה שם, גם בערים נוספות בסוריה היו קהילות יהודיות, היהודים בסוריה חיו בפחד מהמשטר, היו תקופות קשות בהם לא יכלו להראות סממנים יהודים ודתיים. אביה של אימי היה איש אמיד מאוד, ברוב כספו היה מסייע ליהודים שונים, לחלקם סייע לברוח וחלקם הוציא מהכלא לאחר שתפסו אותם, אם היית נתפס על ידי המשטר היית נכלא וסובל עינויים קשים ביותר, סבי היה עוזר ומשחד אנשים בכדי להוציאם, היו מגיעים אליו אימהות (לרוב) לבקשת עזרה. סבי היה עוזר גם כאשר הדבר היה בא על חשבון המשפחה. אביה של אימי נפטר כאשר הייתה נערה. וסבתי יחד עם דודי ניהלו את העסק המשפחתי ודאגו למשפחה.

שני אחיה של אימי נתפסו על ידי המשטר וישבו בכלא הסורי. כאשר אימי הייתי בשנות ה-20 לחייה המצב בסוריה היה מתוח, והסונים החלו לשלוט באזור. אט אט הגיעו גם לעיר חלאב, משפחתה של אימי החליטו שזה מצב מסוכן מידי וידעו שאם חלילה יתפסו דינם יהיה מוות ולכן החליטו לברוח, ההחלטה לא הייתה קלה והייתה כרוכה בלותר על כל מה שהיה להם, למשפחתה של אימי היו אדמות ודירות אותם היו משכירים לאנשים, היה לאביה חנות בדים, כסף, תכשיטים, ודברי נוי. היה עליהם להשאיר הכל בכדי לא לעורר חשד שהם מתכוונים לברוח- הרי היה אסור להם לצאת מהארץ. דודי יצר קשר עם הכורדים שנמצאים בטורקיה, הם יצרו קשר עם המבריח וכך נוצרה קבוצה, לילדים הקטנים לא נאמר דבר כדי שחלילה לא ידברו או יאמרו משהו מבלי לשים לב.

הבריחה התבצעה בלילה, כאמור היה אסור לקחת שום דבר. אפילו לא תמונות למזכרת וזו הסיבה שלאימי אין תמונות לפני עלייתה לארץ. כל המשפחה הלכו לנקודת המפגש שנקבעה מראש שם הם נפגשו עם "המבריח" שהיה אדם כורדי מטורקיה, היה עליהם ללכת שעות ארוכות ברגל, עד אשר הגיעו לגבול, בכדי להגיע לחופי טורקיה היה עליהם לחצות נהר, כאשר הגיעו לנהר המבריח עזב אותם – מפני שבנהר היה שמירה של גבולות טורקיה, אך אמר להם שיפגוש אותם בצד השני של הנהר. אמי ומשפחתה החלו לחצות את הנהר, ולקראת הסוף הם נתפסו בידי הגבולות.

כאשר תפסו אותם, מיד כל חברי הקבוצה הרימו ידיים ולא התנגדו למעצר בידי השלטונות הטורקים. לקחו אותם לבית המעצר בטורקיה.

שם הם שהו מספר ימים עד שהגיע מישהו מהשלטונות לשוחח איתם, שאלו אותם מדוע הם ברחו, ומשפחתי כמובן הכחישה ואמרה שהם לא ברחו אלא "עזבו" עד שהסונים יעזבו בכדי שהם לא יפגעו, אבל ברגע שהמלחמה עם הסונים והשיעים תסתיים הם מתכוונים לחזור, הרי כל רכושם וכספם נמצא עדיין בסוריה, בחלאב, וניתן לבדוק את זה.  לאחר מס' שאלות נוספות הניח להם הקצין הטורקי, לפני שהלך עדכן אותם שהם מתארגנים להחזיר אותם לסוריה, העצורים חששו מאוד מפני שידעו שאם יחזירו אותם זה בעצם גזר דין מוות – אך הם פחדו לומר שהם לא רוצים לעזוב, אלא הביעו הסכמה ורצון לחזור לסוריה. ובטח לא יכלו לומר שבכוונתם לעלות לארץ ישראל.

הימים היו ימי סליחות ומאת ה' שליד בית המעצר היה ממוקם בית כנסת ובכל בוקר היו דודיי שומעים את תפילת הסליחות ומתעוררים, לאחר מספר ימים החליט אחד העצורים לעשות מעשה, קרא לסוהר ואמר לו כי הוא שומע יהודים מתפללים וכי הוא בעצמו יהודי (לגלות את זהותו כיהודי היה לקחת סיכון אדיר מפני שיכלו להבין את רצונם לעלות לארץ) והוא מבקש שיביאו לו סידור להתפלל בו, לאחר מספר פעמים שביקש נענה הסוהר והלך לבקש סידור מהמתפללים בבית הכנסת, כמובן שיהודים ערבים זה לזה באשר הם!

כאשר שמעו היהודים בבית הכנסת כי בבית המעצר ישנם קבוצה של יהודים אשר ברחו מסוריה, הבינו מהר מאוד שהדבר מסוכן וכי אם יצליחו להחזיר אותם משמעות הדבר שיהרגו את העצורים. המתפללים ביקשו להביא בעצמם את הסידור למתפלל והסבירו לאסיר שזה ספר תפילה קדוש ולא כל אחד יכול להתפלל בו עליהם לוודא למי הם נותנים את זה, וגם להסביר לו איך מתפללים ואילו עמודים…ולבסוף הסוהר השתכנע והכניס את גבאי בית הכנסת לבית המעצר, גבאי בית הכנסת מיד דיבר עם העצירים, הם הסבירו לו את המצב – מכיוון שהם דיברו בשפה שאינה מובנת – עברית אף אחד מהסוהרים לא הבין את שיחתם והיה נראה כי גבאי בית הכנסת מסביר לעציר איך להתפלל. לאחר שהגבאי הלך, העציר הודה לסוהר.

בינתיים הגבאי הזעיק את הקהילה היהודית בכדי לטקס עצה איך להוציא את היהודים מבית המעצר. הם פנו לקונסוליה בטורקיה, ולאחר מספר ימים הגיע נציג מהקונסוליה לדבר עם העצורים היהודים, שאל אותם לשלומם, רצה לדעת כמה אנשים הם, מה הם מתכוונים לעשות. כמובן שאף אחד לא הבין מה מתרחש אך לפני שהלך אמר להם "אל תדאגו הכל יהיה בסדר". ובאמת לאחר מס' ימים שחררו את כל העצורים ושיכנו אותם בבית מלון בטורקיה, לקחו אותם לעשות דרכונים, הם המתינו בבית המלון עד מועד הטיסה המיוחלת לארץ.

כאשר הגיע המועד עלו כולם על המטוס ולאחר מספר שעות הגיעו לארץ ישראל. אימי ומשפחתה שמחו מאוד, והודו על ההשגה הפרטית ועל ההכוונה שכך הגיעו לארץ בראים ושלמים.

הזוית האישית

חנה: זכיתי לשמוע את הסיפור במלוא ולהכיר עוד פן באישיות של אימי ובקשר החזק לארץ, למולדת ולזהות.