מאגר סיפורי מורשת

עלינו לארץ בשנת 1956. אני דוד אבוחצירה, שני אחיי והורי ניסים ויקוט, גרנו בעיר קזבלנקה שבמרוקו. לפני כן ההורים רצו לעלות בשנת 1954, אבא נפגש עם אנשים מהארץ ונאמר לו כי בארץ ישראל מעשנים בשבת ונוסעים. בעקבות כך ביטל את העלייה לארץ ישראל.

כעבור שנתיים, אבי עבד  במסעדת על האש ואחד הלקוחות המכובדים הזמין קציצות ושפודים. אבי שם על הגריל שהיה בפתח המסעדה את הבשר וניגש לערוך את השולחן, פתאום הגיע נער שובב והפך את הגריל עם הבשר.

אבא רדף אחריו עד שתפס אותו והיכה אותו מכות נמרצות  וחזר למסעדה, כעבור שעה הגיעו כ-100 איש ערבים, למסעדה ורצו לנקום באבי. בעל המסעדה הסתיר את אבי עד שהתפזרו  ובערב אבי אמר לאמי חייבים לעלות לארץ אחרת ירצחו אותי פה.

למחרת התחיל אבי בתהליך ותוך ימים ספורים כבר עזבנו את מרוקו למרסיי שבצרפת, ומשם עלינו על האנייה לישראל. כעבור כמה ימים הגענו לחיפה, ההורים ושלושה אחים. לקחו אותנו לשער העלייה ושם עשו לנו חיטוי עם אבקה די די טי ומשם נשלחנו לדרום, לדימונה. לא ידענו איפה זה ומה זה. הגענו עם החשכה והורידו אותנו מהמשאיות, לא ידענו איפה אנחנו ורק כאשר הגיע הבוקר ראינו מדבר וחולות וכמה צריפים.

קיבלנו צריף למגורים. בצריף היו חדר, סלון ומטבחון, 5 מיטות, שולחן ושני כיסאות, השירותים היו מחוץ לצריף כ-20 מטר. כמובן שאין חשמל, רק עששית אחת.

עברו מספר ימים ואבא היה צריך לעבוד, לקחו  אותו למעלה העקרבים ושם הם העבירו אבנים ממקום למקום (להעביר את הזמן).

כעבור 3 שנים עברנו לבתי אבן וחלק אחר לצריפים גדולים. בחצר הבית אבא בנה פריינה שם היינו אופים לחם ובשבת הכנו בה גם חמין. באותה תקופה חילקו למשפחות תלושים לקניית מזון. פעם בחודש, ביום שהיו מקבלים שוקולד פרה קטן, אמי הייתה אופה פיתות, וכל ילד היה מקבל פיתה וחצי חפיסת שוקולד וזו הייתה ממש חגיגה גדולה.

בתקופה שחילקו דירות הייתה משפחה שלא ידעה שהאסלה היא בעצם שירותים ואז השתמשו בה כמקרר עם קרח.

בשנים האלו החיים היו קשים מבחינה כלכלית והייתה צפיפות בתוך הבית אך היינו מאוד שמחים. הילדות הייתה מאושרת המשחקים היו משחקי רחוב וחברה בין כל ילדי השכונה, דבר שגרם לשמחה וגיבוש. כל המשפחות היו שוות מבחינה כלכלית ולמדנו להסתפק במועט ולהנות מהקיים.

הזוית האישית