מאגר סיפורי מורשת

עזב את אלכסנדריה בהיותו בן 17 (הסיפור להלן), לצרפת להכשרה של השומר הצעיר*, משם כשליח התנועה לאיטליה, ואז עלה לארץ לקיבוץ ברעם. כשאמו ואחיותיו הגיעו בשנת 1956 עבר לקיבוץ חצור ל – 32 שנות חברות בקיבוץ.

במצרים של אותם ימים תנועות הנוער היהודיות היו מקובלות, לא חוקיות אך גם לא נרדפות, לכן לא יכולנו להיפגש במקום קבוע משלנו. נפגשנו לפעולות כל פעם במקום אחר: בבתים פרטיים, בחדרי מדרגות וגם – במרפסת בית הכנסת שהיה מקום מפגש ליהודי אלכסנדריה חילוניים ודתיים כאחד.

אבי נפטר מהתקף לב כשהייתי בן 16, וכאשר חזרתי הביתה והתבשרתי על מותו. אימי הודיעה לי: "מעכשיו אתה הגבר בבית….וגבר גם אחראי לפרנסה". וכך התחלתי לעבוד בחברת הכותנה.

עסק הביש*, הסיפור שלימים הסעיר את מדינת ישראל וגרם לתהפוכות פוליטיות, וגם טבע את השאלה :מי נתן את ההוראה?" פגש אותי כשהייתי בן 17 שנים. חברי ואני, חברי השומר הצעיר, לא שותפנו ולא היינו מודעים לפעילות זו אך חלק מחברי התנועות הפעילות היו חבריי במשך שנים.

פרסום הפרשה בכלי התקשורת היה מעורפל והרבה שמועות וידיעות התרוצצו בין היהודים. הסתבכות הצעירים וחשיפתם גרמו לכך שמסוכן היה להיות צעיר ציוני וחבר תנועת נוער במצריים באותה תקופה סוערת.

עוד לפני שהבנו מה קורה קיבלנו הוראה מהארץ, הוראה לחברי תנועת הנוער השומר הצעיר, למהר ולברוח לפני שמישהו יתעורר ויחשוד גם בנו.

ואני, ה"גבר" במשפחה, שמסייע לאמי ולשלושת אחיותיי הצעירות, צריך לעזוב אותן ולהימלט כמה קשה, כמה רגשי אשמה נשאתי על כתפי…. אך גם לטובתן הייתי חייב להציל את עצמי. וכך, תוך ימים ספורים, חבריי ואני, מחופשים לחברי תנועת ה"צופים" (שהייתה תנועת נוער לא יהודית) ועם סיפור כיסוי של יציאה למחנה קיץ באירופה, נמלטנו. עלינו על אנייה, לבושים בתלבושת הרשמית וענובים כמוהם, עם עזרות חשאיות כאלה ואחרות, והפלגנו – ברחנו. כעבור הרבה מאד שנים חזרתי לאלכסנדריה עיר הולדתי לטיול שורשים עם ניצה, אשתי. נפגשתי עם שכן מקומי שהיה ידיד של הורי ועם הקהילה היהודית הקטנה שנותרה שם, וביקרנו בכל תחנות ילדותי.