הבריחה ממחנה המעצר בעתלית
בריחתו של יהודה לנדאו ממחנה המעצר בעתלית
לאחר תלאות וסבל במחנות הריכוז, משקלי היה 28 ק"ג. בכוחותיי האחרונים החלטתי הייתה נחושה לעלות
לארץ ישראל . בתקווה לחיי חופש. היות והייתי חבר בתנועת הנוער הציונית היה זה טבעי שהצטרפתי לתנועת
דרור הבונים. התארגנה קבוצה של 40 חברים. נסענו ליוגוסלביה בלי תעודות כלשהן. הכיסוי שלנו היה – אנו
ישראלים שנשארנו באירופה עד גמר המלחמה.
ביוגוסלביה איכסנו אותנו
בתוך מחנה של הצבא הגרמני. חיכינו שיתאספו עוד חברים עד שנגיע ל 2700 איש.
זה ארך כחודש ימים.
בוקר אחד הודיעו לנו שיש אוניה. עלינו לרכבת, נסענו כ-5 שעות. הגענו למפרץ קטן,
הייתי
הראשון שעלה על האוניה עם התרמיל האישי . קיבלתי הוראה לעמוד בפתח האוניה,
ושלא יעלו אנשים עם
החפצים האישיים שלהם. הייתה זו ספינה קטנה ששימשה קודם כספינת מלחמה ובקושי הכילה את כל
האנשים.
מקום שינה היה במדפי עץ ובקומות. האוניה הייתה מכוסה בברזנט כדי שמטוסים לא יגלו אותנו.התחלקנו באוניה
לוועדות. מכל תנועה היה נציג שדווח כל יום על המצב.
ביום השישי להפלגה הודיע לנו
השליח מהארץ שהיה אתנו, שהדלק אזל ויש לנו עוד 5 שעות להגיע לנמל חיפה.
קיבלנו פטישים כדי לפרק חלק מהדפנות עליהן ישנו ,מהן הסיקו את האוניה.
כשעתיים לפני שהגענו לחיפה הגיעו
שתי משחתות בריטיות שליוו אותנו עד נמל חיפה.בנמל חיפה חילקו אותנו לאוניות ישנות כך שהינו כשבועיים מבלי
יכולת
לרדת. עד שהתקבלה ההחלטה להעביר אותנו למחנה עתלית. במחנה עתלית חילקו את הבנים
לאוהלים.
הבנות שוכנו בצריפים. כל אחד קיבל 2 שמיכות אחת לרצפה ואחת לכיסוי.בגלל עקרב- כשסידרתי את המקום עליו
רציתי לפרוס את השמיכה,גיליתי תחת אחת האבנים עקרב שחור. אז החלטתי כאן אני לא נשאר.
מיד התחלנו להתארגן 4
חברים כדי לברוח מהמקום. היות והכרתי את הארץ וגם דיברתי עברית, ידעתי שבקרבת
מקום קיים קיבוץ בית אורן . ביום ראיתי שבמרחק של כקילומטר יש עץ בודד בשטח. כדי לברוח בדקנו את השטח
והאפשרויות.
במחנה היה מגדל גבוה ופרוז'קטור. רצינו לבחון אם אנחנו נראים, הפשלנו את המכנסיים וחיכינו לתגובה, ותגובה
לא באה. המחנה היה מוקף בשלוש גדרות תיל וביניהם פיטרלה שיריונית כל 10 דקות. הדרך הייתה זרועה קוצים
כשסנדלים לרגלינו. הגענו לקיבוץ בית אורן
אחרי 4 שעות. השומר שבשער נבהל מהדמויות
כי היינו מלוכלכים עם
בגדים קרועים. היות שידעתי עברית הסברנו לו שאנחנו ברחנו
ממחנה עתלית.
ביקשנו ליצור קשר עם שליח מהארץ, חבר קיבוץ גבעת חיים שהכרתי עוד
בהונגריה הופתע לשמוע את קורותינו.
מיד הגיע צלם, ואחרי יומיים קיבלנו תעודות זהות מזויפות, חתומות בידי
ה"מושל הבריטי" מטול כרם.
יתר החברים שוחררו ממחנה עתלית אחרי חודשיים. בהתרגשות רבה הזמין אותנו לארוחת בקר והסביר לנו שלא
נוכל להישאר
במקום . הבריטים עלולים לחפש אותנו כאן כי מקרה דומה קרה לפני 3 חודשים.
קיבלנו מלווה ונסענו לבית עולים בקריית שמואל. זו הייתה קבלת הפנים בארץ הנכספת.
היום כשאני מוקף בילדי ובנכדי
המקסימים אני מרגיש שזהו הניצחון על כל תלאות העבר.
תודות:למאגר המידע מחנה המעפילים בעתלית ולעידו שדה על העזרה הרבה.
לצפיה במצגת של יהודה לנדאו לחץ כאן
מילון
מחנה מעצר עתליתמחנה המעצר בעתלית או מחנה המעפילים בעתלית שימש למעצר מעפילים ופעילים במחתרות, וכן כמחנה מעבר לעולים. המחנה נפתח בינואר 1940[1], ופעל במתכונת זו עד להקמת מדינת ישראל במאי 1948. במשך השנים נעצרו בו למעלה מ-40,000 מעפילים. ב-1987 הוכרז כאתר לאומי למורשת ההעפלה והעלייה של מדינת ישראל.
ציטוטים
”היום כשאני מוקף בילדי ובנכדי המקסימים אני מרגיש שזהו הניצחון על כל תלאות העבר.“