מאגר סיפורי מורשת

סבתא חנה אמיתי ודודה פנינה נגר מספרות לאסתי מוסקוביץ את סיפורו של הסבא מנשה בוהרון, הנינה אסתי מתעדת.

סבא מנשה נולד בבנגאזי בארץ לוב. אבא שלו היה החכם יוסף ז"ל שכולם היו מכבדים. הסבא מנשה ז"ל היה בן יחיד ולו היו שבע  אחיות, שתמיד היו מטפלות בו ודואגות לו.שפת האם שלו הייתה איטלקית וערבית  ובחיידר היה לומד לקרוא בעברית מהסידור והחומש.

חגיגת ה"בר מצווה" שלו הייתה הכי יפה בכל טריפולי, השתתפו בה, רבנים, אנשי מעשה, חברים, קרובי משפחה ואנשי הקהילה.

במקביל ללימודיו הכלליים, המשיך ללמוד בתלמוד תורה. בהיותו בגיל עשרים אביו נפטר, ועול פרנסת המשפחה נפל על כתפיו.

מנשה, סבי, וכל משפחתו החליטו להגר לאיטליה, הוא התקבל לעבודה כמנהל חשבונות בחברת ספנות איטלקית, שם עבד כשנתיים, עד שהגיעו הגרמנים הנאצים וריכזו את כל היהודים לגטאות, כל המשפחה שלו נלקחה לגטו. הוא הצליח להתחמק מהם, אבל, לא לזמן רב, טבעת החנק הלכה והתהדקה סביבו, אז גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. הוא ברח מאיטליה עם עוד שלושה חברים חזרה לארץ מולדתו, לוב,

בגיל 22 הוא נדד במשך שנים בהליכה רגלית מפרכת מטריפולי שבלוב, להשתטח על קבר אביו, שיתפלל עליו לקראת בריחתו מהנאצים, משם ברח למצרים ואחר כך הגיע לארץ ישראל. המטרה שלו הייתה להגיע לארץ ישראל, הדרך לא הייתה קלה מסביב חגו מטוסים של הגרמנים, ללא אוכל, ללא בגדים להחלפה, זמן רב לא חלץ את נעליו ולא החליף את בגדיו.

במצרים שהה למעלה משנתיים,משם ברח לארץ ישראל, לא במטוס ולא באנייה, אלא ברגל ובטרמפים, שאיפתו לעלות ארצה הייתה עזה, ולכן עשה הכול כדי להשיג את מטרתו, לא נרתע מתלאות הדרך ומהסכנות, שארבו לו בדרכים עד כדי סכנת נפשות.

שאיפתו הייתה לגור בארץ ישראל, להתחתן, לגדל ילדים ולהשתקע בארץ הקודש, וכשהגיע  לארץ חיפש היכן לגור? לא הייתה לו משפחה לא אחיות ולא הורים. הוא לא ידע לאן לפנות? אמרו לו, שכדאי לו ללכת לגור בטבריה. שם ישנם אנשים טובים, שיוכל לגור  אצלם.

ואכן הגיע לבית של ההורים של סבתא שלי מצד האימא שלי. שם הכיר את אסתר ז"ל למשפחת נניו, סבתא רבתא שלי, והתחתן איתה, נולדו להם שישה ילדים, שעליהם  הוא נלחם שיתחנכו אך ורק בבית ספר דתי .

סבא  מנשה ז"ל עבד בטחנת הקמח שעל-יד הכנרת ,לא הייתה לו הכנסה  מרובה אך חי בכבוד ולא הצטרך לבריות. כל יום בהפסקה של העבודה היה יושב עם חבר לעבודה  ולומד איתו בדבקות רבה.

בחצר שבה היה גר בטבריה, עיר הקודש,  היה בית כנסת של המשפחה, שנקרא "הסניור" על שם המקובל הגדול שיסד את בית הכנסת. שם כתב הצדיק ספרים וחידושים בכתב ידו. באותה חצר גרו גם ההורים של הסבתא רבתא  של אמי. בחצר הגדולה היו חדרים רבים, וכל משפחה קיבלה  חדר נפרד.

משפחתו שנשארה באיטליה, עברה את השואה שם. בתקופת השואה המשפחה הייתה בגטו באיטליה, שם נספתה אחותו רחל ז"ל. לאחר שנים הצליחו אמו ואחיותיו לעלות לארץ ולהקים בה משפחות לתפארת, אימא שלו  תמר ז"ל, הצטרפה אליו וגרה איתו בחצר בית הכנסת הסניור בצמוד לחוף הכינרת. בנה מנשה טיפל בה עד יומה האחרון.

הסבא מנשה ז"ל אהב מאוד להכניס אורחים, ואכן בכל שבת היו אורחים בביתו, את המתפללים שהתפללו עמו בבית הכנסת, היה נוהג לבקש ולהזמין אותם, שיבואו להתארח ולאכול את סעודת השבת.

במיוחד היה דואג להביא את העניים ולכבד אותם במאכל ומשקה, והיה מקשיב לכל צרותיהם, משתתף בצערם ומייעץ להם. במיוחד היה מאוד מתפעל  מהחזן ומהקורא בתורה, ונהנה מאוד לשמוע את הקול הערב שלהם. כל יום לאחר העבודה, היה יושב ולומד את פרשת השבוע. הוא היה קשור מאוד לכל  הרבנים והמקובלים והיה נשמע להוראותיהם כל חייו.

הזוית האישית

תודות לסבתא חנה אמיתי ולדודה פנינה נגר שפינו מזמנם להשתתף בתכנית הקשר הרב-דורי.