מאגר סיפורי מורשת

השואה, אוקראינה, זפרוז'יה

רקע – זפרוז'יה

"הקהילה היהודית בזפוריז'יה, אשר מנתה ערב מלחמת העולם השנייה כ-35,000 נפש, הושמדה כולה על ידי הגרמנים מיד לאחר כיבוש העיר באוקטובר 1941. באתר ההריגה נמצאת שכונת מגורים ובמרכזה אנדרטה לזכר הנספים (הכתובת מדברת על אזרחים סובייטים שנרצחו, אך הכוונה ליהודי העיר). לאחר המלחמה חזרו יהודים לעיר, אולם תחת המשטר הקומוניסטי נמנעה כל פעילות דתית יהודית. רק לאחר נפילת ברית המועצות ועצמאות אוקראינה (ב-1991), קמו מחדש מוסדות הקהילה." (ויקיפדיה)

לצערי, סבתא שלי כבר לא בחיים אבל עדיין אני רוצה לספר את הסיפור שסיפרה לי היא הייתה בת 3 בשואה, היא הייתה קטנה אבל זכרה את רוב הפרטים, מפני שהם היו ממש נוראיים

"אבא שלי לקח אותי, את האחיות של ואשתו, אמא שלי לקורונות להובלה, אבל אבא שלי נשאר באוקראינה. במשך הנסיעה אחותי הגדולה (בת 5) נפטרה ממחלת השחפת. קראו לאחותי מילה ופירוש השם חמודה. היא נפטרה באסטרכן כשהם היו בדרך לאוסביקיסטן, שם אמא שלי עבדה. שם חיינו עד שפיטרו את אבא שלי. באוקראינה ובאוסביקיסטן הוא עבד כנפח.

לאחר שזפרוז'יה פונתה מהנאצים בשנת 1943, אבא שלי נסע איתי חזרה לזפרוז'יה אבל אמא שלי נשארה עם אחותי הגדולה השנייה שנשארה בחיים, שהייתה גדולה ממני ב – 4 שנים, מפני שחלתה בדלקת ריאות. הם חזרו רק לאחר כחצי שנה כשהיא הבריאה מהמחלה.

אחותי הגדולה התחילה ללמוד אחרי שלוש שנים ואני רק אחרי 6 שנים. בבית הספר בהתחלה למדו רק רוסית אבל השיגרה חזרה והתחילו ללמוד את שאר המקצועות. סבתא שלי עברה המון בחיים שלה, אבל זה חלק בחיים שלדעתה צריך לספר.

הזוית האישית

הנכד עדן רויף וחברו מישל טייקש שומעים את סיפורה של נינל ומתעדים אותו.