מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הבריחה מבגדאד – פרהוד

יום הנישואים
אישור לגור בכפר אתא
איך עליתי לארץ ישראל

כל אשר אני מספר כאן סופר לי על ידי הורי ואחי הבכור בלפור.

נולדתי בשנת 1942 בבגדאד בירת עיראק להורי יפה, לבית נקר, ועזרא סגמן, סבתא רבא וסבא רבא של התאומים שוהם וספיר ארנון. באותו זמן כבר הבשילה כבר אצל הורי ההחלטה לעזוב את עיראק ועלות לארץ ישראל בעיקר בגלל הפרהוד.

הפרהוד: בקיץ שנת 1941 התחולל בעיראק הפרהוד. באותו קיץ התחולל בעיראק מרד בעל רקע לאומני. את המרד הנהיג ראשיד עלי אל כילאני, פוליטיקאי לאומני וראש ממשלת עיראק בעברו.  המרד נתמך על ידי קציני הצבא העיראקי וגם על ידי הממשלה הנאצית של גרמניה באותה תקופה. גם המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני צרף את תמיכתו למרד. המרד עצמו היה קצר, פחות מחודש, ודוכא די מהר ובקלות על ידי הצבא הבריטי. אבל במהלך ימי המרד, ובעידודו של ראשיד עלי נערכו פרעות ביהודי עיראק, פרעות אשר קיבלו את השם פרהוד. במהלך ימי הפרהוד נרצחו כמאתיים מיהודי עיראק, אלפים חוו מעשי התעללות והשפלה ורכוש יהודי רב נבזז. לא רק אספסוף השתתף בפרעות, גם שוטרים וחיילים עיראקיים השתתפו באופן פעיל בפרעות ובביזה.

הנער ששון נקר, דודי, האח הצעיר של אמי, נתפס על ידי הפורעים וחווה התעללות פיסית קשה מידי הפורעים אשר פגעה בנשמתו והוא נותר נכה בנשמתו עד יום מותו. מפחד התנכלות הערבים, הורי שינו את שמו של אחי הבכור בלפור, אשר קיבל את שמו על שם לורד בלפור אבי ההצהרה הבריטית על זכות היהודים לבית לאומי בארץ ישראל, לשם ערבי, בהג'ת.

הכעבה: האבן הקדושה, נמצאת בעיר מכה אשר בערב הסעודית, וכל מוסלמי מאמין מצווה לעלות לרגל למכה, לכעבה, לפחות פעם אחת בחייו. כל מוסלמי שעלה לרגל למכה זכאי להוסיף לשמו את התואר חג'. גם בימים אלו, למרות שאין יחסים פורמליים בין מדינת ישראל ומדינת ערב הסעודית, מקיימים מוסלמים ישראליים מאמינים את מצוות העלייה לרגל למכה, על ידי מעבר מישראל לממלכת ירדן ומשם למכה שבערב הסעודית .

חברת הנסיעות העיראקית , עדס, ארגנה את הסעת עולי הרגל המוסלמים מהמדינות הערביות למכה. אבי אשר עבד באותה חברה היה אחראי מטעם החברה על ארגון ההסעות של עולי הרגל מפלסטין, ארץ ישראל תחת המנדט הבריטי, למכה. לצורך כך היה אבי מגיע מעיראק לארץ ישראל כל שנה, לפעמים יותר מפעם אחת בשנה. לכן ההחלטה של הורי לעלות לארץ ישראל נשענה גם על הכרה מסוימת של הארץ.

המנדט הבריטי: הבריטים שלטו בפלסטין, היא ארץ ישראל, בתוקף המנדט שניתן להם מטעם האומות המאוחדות ושמטרתו הקמת בית לאומי יהודי ובית לאומי ערבי בארץ ישראל. באותם ימי המנדט ניטש מאבק מר בין התנועה הלאומית היהודית, בהובלת חיים ויצמן ודוד בן גוריון, שרצתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ועיקר פעולתה היה הבאת יהודים ויישובם בארץ ישראל, לבין התנועה הלאומית הערבית בהובלת חג' אמין אל חוסייני שרצתה לעצמה את כל ארץ ישראל ועיקר פעולתה היה התנגדות לכניסת יהודים לפלסטין. אמנם התנועה הלאומית היהודית הייתה מוכנה להסתפק בחלק קטן מארץ ישראל, אך לא ניתן היה לפשר בין שתי התנועות מאחר והתנועה הלאומית הערבית רצתה את כל ארץ ישראל לעצמה. הבריטים, בלחץ התנועה הלאומית הערבית, פרסמו "ספר לבן" אשר הגביל מאוד את מספר היהודים הרשאים להיכנס לפלסטין בכל שנה, וגם חייב קבלת סרטיפיקט, סוג של אשרה, לכל יהודי הרוצה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל.

 העלייה לישראל

בשנת 1944 קנה אבי ארבעה סרטיפיקטים לאמי יפה, לאחי בלפור, לאחותי שושנה ולי. בתוקף עבודתו הוא היה רשאי להיכנס לפלסטין ולכן גם היה רשאי לרכוש סרטיפיקטים  למשפחתו. נציגי הסוכנות היהודית בעיראק שכנעו את אבי למסור להם את הסרטיפיקטים על מנת שהם ידאגו להביא את המשפחה ולארגן לה מקום בארץ. אכן בקיץ 1944 לקחו נציגי הסוכנות היהודית את יפה ושלושת ילדיה "לטיול" בלבנון. אמי, האמינה שהנסיעה לארץ ישראל תהייה כמו טיול, לבשה שמלה מהודרת ונעלה נעלי עקב לפי אופנת אותה תקופה, שהרי מדובר בטיול. כאשר המשפחה הגיעה ללבנון הוצמד לה "מדריך" שלקח אותה בשעות אחרי הצהרים במונית " לטיול " בדרום לבנון, באזור הגבול של לבנון עם פלסטין.

עם החשכה הצטרפו "במקרה" עוד אנשים לאותו "טיול". בלילה צעדו כולם בעקבות המדריך לכיוון הגבול. אישה צעירה עם שני ילדים ותינוק בן שנתיים צעדה בין סלעים ושיחים בלילה בשמלה מהודרת ונעלי עקב. כבר בתחילת ההליכה העקבים נתלשו והנעלים נקרעו, והיא המשיכה לצעוד יחפה. לפנות בוקר החבורה הגיעה בשלום לכפר גלעדי. השכם בבוקר החבורה התבקשה לעלות על משאית סגורה על מנת להגיע לאיילת השחר, לארוחת בוקר, מפני ש "כפר גלעדי הוא קיבוץ קטן ואין ביכולתו לספק ארוחה". זה היה ההסבר. בדרך הייתה מעין נקודת ביקורת של הצבא הבריטי. שם בדיוק החליט התינוק ( זה אני ) לבכות. המדריך תפס את התינוק, שלף מטפחת וסתם את פי התינוק. התינוק החל להיחנק. יפה חטפה את התינוק  מידי המדריך חלצה שד והצמידה אותו לשד. למזלו של התינוק ולמזלם של כל יושבי המשאית התינוק נרגע והשתתק, והמשאית המשיכה בדרכה לאיילת השחר.

המדריך הסביר את מעשהו בכך שאם המשמר הבריטי היה שומע את הבכי היה נערך חיפוש במשאית. כולם במשאית היו נעצרים, ומוחזרים לעיראק. בעיראק הם היו צפויים לעונש מוות בתליה בגין עריקה מהמדינה, זה היה החוק בעיראק. המשאית הגיעה בשלום לקיבוץ איילת השחר ושם קיבלו העולים החדשים ארוחת בוקר ישראלית עשירה שכללה תה חם ולחם עם ריבה. מאוחר יותר נכנס אבי לארץ אירגן את ההסעות למכה ונפרד מעבודתו, בלי לומר שלום למעבידו העיראקי עדס, ונשאר בארץ.

אשר לסרטיפיקטים שאבי קנה ומסר לנציגי הסוכנות היהודית בעיראק, אני מניח שנמצא להם שימוש מועיל, אבל המשפחה הצעירה הייתה זקוקה למסמך כלשהו שיאשר, או לפחות יתרץ, את עובדת הימצאותה בפלסטין.

הורי שכרו דירת חדר בצריף בכפר עטה. זה היה בית בנוי מעץ שכלל שלושה חדרים, חדר לכל משפחה עם מטבח משותף לשלושת המשפחות, ובית כיסא, שירותים בכריעה, במרחק של כעשרים מטר מהצריף. כפר עטה, היא כופריתא בערבית, שכנה ליד הכביש המוביל מחיפה לשפרעם, כביש אשר נקרא היום דרך העצמאות. לימים שם המקום שונה לכפר אתא, כשמו של מפעל הטקסטיל הגדול ביותר במזרח התיכון באותה העת, אתא  – אריג תוצרת ארצנו –  והיום העיר קריית אתא.  ובעניין אישור זכות המשפחה להתגורר בכפר עטה, אבא אימא ושלושת ילדיהם הצטלמו צילום משפחתי, באותה תקופה צילום נעשה רק בחנות צילום, ובגב התמונה נכתב ונחתם בחותמת ראש מועצת הכפר כי ראש מועצת הכפר  מכיר את המשפחה המצולמת בתמונה, ומאשר בחתימתו כי הם תושבי כפר עטה.

46

הזוית האישית

מצופים צילום של תמונת המשפחה ושל גב התמונה, וצילום של הורי בצעירותם בעיראק.

מילון

ילדות
איך סבא גדל

ציטוטים

”עליה“

הקשר הרב דורי