מאגר סיפורי מורשת

אני, יעקוב מינדל, נולדתי ב-27/4/33 באוקראינה בעיירה חוטין. השטח היה בשלטון רומני. ב-1940 השלטון הרומני התחלף לשלטון סובייטי. אחרי שנה הגרמנים ועוזריהם התקרבו לעיירה שלנו וכדי לא ליפול לכיבוש הוריי החליטו לעזוב את המקום. היינו צריכים לחצות נהר בשם דניאסטר. ברגע האחרון לפני שהתחילה ההפגזה תפסנו טרמפ על משאית ולקראת הערב הגענו לעיר בשם קמנץ-פודולסק, שם משפחה יהודית ארחה אותנו ללינה. כל הלילה כמעט לא ישנו בגלל האזעקות.

 

בבוקר מוקדם עזבנו את המקום כדי להגיע לתחנת הרכבת הסופית עם כוונה לעלות על הרכבת ולהתרחק מהחזית המתקרבת. הגרמנים היו שם ואבא שלי הלך לחפש את קרובינו שאולי הגיעו לשם. במקרה אבי ניפגש עם בחורה יהודייה בת 18. היא שאלה אותו מאיפה הוא הגיע ועם מי? אבי ענה לה שהיא מקנאה בו שיש לו משפחה ולה אין אף אחד בגלל שאביה התגייס לצבא ואמא שלה רופאה וגם היא התגייסה לחזית. באותו רגע הגיעו מטוסים גרמניים והתחילו להפגיז את המקום ואבי ברח לתעלה. אחד הפצצות פגע בבניין וכיסה תחתיו את הבחורה. כנראה שהיא נהרגה מתחת להריסות. אבי ניצל את ההפוגה וברח אתנו ליער שנראה באופק.

 

הגענו ליער וירדה החשכה. חיינו ביער ימים ארוכים. בערך כחודש ימים עבר עד שהגענו בעזרת כל מיני טרמפים לתחנת הרכבת הגדולה בשם ז`מרינקה. היו שם הרבה פליטים. אחרי זמן קצר הצלחנו לעלות על רכבת מסע והגענו לצפון קווקז. מצאנו מקום בקולחוז מקומי ושם אמא עבדה בצוות החקלאי בשדה ואבא עבד בתור עגלן. 

 

 

חודש לאחר מכן שוב היינו צריכים לעזוב את המקום מפני ששמענו את קולות המלחמה מתקרבים בכל יום יותר ויותר. שוב עלינו לרכבת ונסענו דרך ארוכה, עד שהגענו לנמל מחץ`-קלה, על שפת הים הכספי. משם עלינו לאוניית מסע, חצינו את הים הכספי והגענו לנמל קרסנובוצק שנמצא ברפובליקה אוזבקיסטן. משם פיזרו את כל הנוסעים של האנייה לקולחוזים. אותנו הביאו לקולחוז בשם "השער האדום" ושם שוב אמא שלי עבדה בצוות החקלאי ואבא שלי בתור עגלן.

 

אחרי שנה גייסו לצבא את אבא שלי והוא החל לעבוד ברכבות. אחרי זמן קצר אותי ואת אמי לקחו לעבודות בהרי פמיר. אמי נפצעה ברגל ואמרו לנו שאנו משוחררים מהעבודות בהרים. משם ירדנו בחזרה לתחנת הרכבת בשם נמנגן. שם היינו חייבים להמתין לכלי תחבורה זמין כדי שנוכל לחזור ל"שער האדום". הפציעה ברגל של אמי הזדהמה במהירות והיינו צריכים לאשפז אתה באופן דחוף. בתוך שבועיים אמי הלכה לעולמה. נשארתי לבד בעולם, ילד בגיל 8.

 

 

בזמן שלקחו את אמי לבית החולים לקחו גם אותי והייתי מאושפז יחד איתה, כי התפתחה אצלי מחלת המלריה. הייתי בבית החולים במשך חודש. כאשר הבראתי שלחו אתי לבית יתומים בגלל שהייתי בתת תזונה. לאחר 10 שנים התגייסתי לצבא הרוסי שם עבדתי כטלגרפיסט.

 

עליתי לארץ בשנת 1973. אשתי לא רצתה לעלות לארץ כי היא חשבה שהיא לא תצליח להשתלב בחברה. כעבור 42 שנים בארץ – אני חי באושר ויש לי משפחה נהדרת שאוהבת אותי ואני אוהב אותם.