מאגר סיפורי מורשת

פרדי ריינהץ נולד בשנת 1934, בבוקרשט, רומניה, בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. הוא בן יחיד. למד בבית הספר "ויינצא" שברומניה, שם למד קצת עברית, אבל דיבר ברומנית. חובב ספורט ומוסיקה.

משפחתו עלתה לארץ מכיוון שברומניה הייתה אווירה של אנטישמיות. היו ילדים (חברים) של פרדי שפתאום "התהפכו" וגנבו דברים מחנויות ולכן הוריו החליטו "לברוח" לארץ.

כשהיה בן 29 עלה לארץ. הנסיעה לשם התעכבה משום שלא היה להם אישור והוריו החליטו לצאת מרומניה (לברוח) ללא האישור.

הם הגיעו לגבול של הונגריה כי ידעו ששם יש יותר אפשרויות לברוח ופחות סיכוי להיתפס.

הם הגיעו לעיר באמרה (בתרגום: כפר גדול) ושם  ב-2 לפנות בוקר המשטרה המקומית תפסה אותם. המשטרה נתנה להם הוראה לקחת את הרכבת הראשונה חזרה לבוקרשט, אך הם לא עלו על הרכבת.

פרדי אהב רכבות ובשבילו זה היה כמו משחק, ומתוך אהבתו למשחק הזה, הייתה לו מן יכולת תכנות, אז הוא אמר לאמא שלו:"בואי נקנה כרטיס לעיר בוקרשט, אבל לא ניסע לשם, נעצור בתחנת ביניים, בעיר בשם קלוז'- עיר גדולה ברומניה". "מכיוון שלא הכרנו שם אף מכר, לא יכולנו להישאר שם. כילד ידעתי שאם עדיין לא עלו עלינו שעצרנו בתחנת הביניים ולא המשכנו חזרה לבוקרשט, נוכל להמשיך הלאה לעיר בשם  דז' (עיר ביניים ברומניה) ומשם לוקחים רכבת נוספת ונוסעים לסאטו מארה שם היו לנו מכרים. הייתה לנו כתובת של משפחה יהודית שתקבל ותטפל בנו עד שנסתדר (משפחת לייבוביץ).כשהגענו לשם בשניים בדצמבר, 1947, המשפחה קיבלה אותנו אליה, זו הייתה משפחה חרדית. שם שהינו בערך 16 שנה.

באותו הזמן המלך התפטר והיו מהומות במדינה, הוצעה לאבא שלי עבודה זמנית עד שהמצב יירגע, כזו שתאפשר להתפרנס ממנה. אמי עבדה כמנהלת חשבונות בבית חרושת, שם היא עבדה "בינתיים", בינתיים שנמשך 16 וחצי שנים.

יום אחד  נפגשנו לפתע  במשפחת גוטמן בעיר, הייתה להם בת קטנה ממני בשנתיים-שלוש שנים. הם מצאו משהו שיוכל להעביר אותם את הגבול עד לוינה, הם קבעו עם האיש שהיה אמור להעביר אותם. גם אבא שלי רצה שנצטרף אליהם ונברח לוינה. משפחת גוטמן נפגשו קודם עם אותו האיש ולאחר כמה ימים, אבד לנו הקשר עמם ולא ידענו אם הצליחו במשימה. אבי החליט שעד שלא נשמע מהם לא נצא לדרך.

עד היום אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלם".

כאשר המלחמה הסתיימה, משפחתו של פרדי קיבלה את אישור העלייה הנכסף לארץ, אישור שחיכו לו כל כך הרבה שנים. הם עלו לארץ באונייה יוונית. האונייה יצאה מנאפולי ותוך שלושה ימים הם הגיעו לנמל חיפה.

"בחיפה, אחיה של אמי וכל המשפחה היו שם. עברנו לגור בדירה שכורה, שם גרנו מספר שבועות, עד שההורים שלי השכירו דירה ברחוב אחר.

החיים בחיפה היו שקטים לעומת החיים בבוקרשט. אבא שלי עבד עם שותף בחברה שעסקה בברזל ומתכות ואמי עבדה במפעל  בגדים באזור וולקן.

אני הלכתי ללמוד את השפה העברית באולפן בבת גלים, שם גרתי כשישה חודשים. לאחר מכן, חיפשתי עבודה ומצאתי עבודה במפעל קטן בשם: "אוטו מטאל", מפעל של חלקי חילוף של מכונות. שם עבדתי במשך מספר חודשים כמנהל חשבונות. לאחר זמן מה, המפעל הזה נרכש על ידי בית חרושת .

את אשתי קלרה הכרתי דרך מכרה משפחתית. התחתנו בשנת 1965, ונולדה לנו בת אחת בשם איריס. גרנו בחיפה. כשפרדי היה בן 42 אמו נפטרה ממחלה, אביו נפטר בהיותו בן 8.

בגיל 64 יצא לפנסיה.

הזוית האישית