מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הבריחה וההישרדות

נכדי עידן האהוב ואני בתוכנית
הורי במפגש בארץ אחרי השואה
בשנות הארבעים

שמי צביה גדניר לבית שי (שיפמן). נולדתי בישראל בשנת 1950 ברמת גן. רוב שנות ילדותי ובגרותי עד לפני כשלוש שנים גרתי בבאר שבע ובלהבים. כיום אנחנו גרים בהרצליה, שבאנו אליה בעקבות הילדים והנכדים.

סיפורי עוסק במלחמת העולם השנייה. בשנת 1939 החלה הפלישה לפולין ע"י הגרמנים. אמי אילנה אוקסנברג גרה בעיירה בוריסלב, שהייתה עיירה של יהודים דתיים ומוסדות הלימוד היו דתיים. כאשר נכנסו הגרמנים והחלו בבניית הגטו, אמי הייתה בת 12.5. היות והייתה בלונדינית ונראתה כגרמניה, החליטה להימלט מהעיר ולברוח לכיוון רוסיה. היא האמינה שבעזרת המראה החיצוני יהיה לה קל יותר לברוח ולהסתתר מהגרמנים.

משפחת אמי

תמונה 1

היא יצאה אל מסע הבריחה האישי שלה מצוידת במעט אוכל ומזוודה קטנה, הגיעה אל תחנת הרכבת ושם במקרה לגמרי פגשה את שתי בנות הדודה שלה, שהגיעו מבלי שתיאמו או ידעו אחת על השנייה. מרגע זה החלה הבריחה המשותפת של שלושתן. הן נסעו מזרחה לכיוון רוסיה כאשר הן עובדות בעבודות חקלאיות מזדמנות ומקבלות בתמורה מעט אוכל, ובעזרת האוכל המועט שקיבלו הן שרדו והתקיימו באותה תקופה.

הן עברו תלאות רבות כאשר בדרך נגנבו בגדיהן והן המשיכו את דרכן בשמלה אחת בלבד לגופן. את האוכל קיבלו מאנשים בדרך שריחמו עליהן, והתחלקו שווה בשווה במעט שהיה. הן נדדו יחד מאזור לאזור וחיו מן היד לפה בפחד גדול בערך כשנה, מבלי לדעת מי יקרה ביום למחרת: מה יאכלו, מה יהיה מזג האוויר או האם יקרה להן משהו או שמא מישהו ילשין עליהן לנאצים. ככה הן המשיכו עם רצון רב לשרוד. היעד שלהן היה לכיוון מזרח (לתוך רוסיה), כשהן בורחות מהצבא הגרמני שכל הזמן התקדם. בזמן הזה הסתתרו כל הזמן ונזהרו כדי שאף אחד לא ילשין עליהן לגרמנים.

אחרי נדודים רבים הן הצליחו להגיע לרוסיה, ושם הן פגשו קבוצת ילדים נוצרים אשר נאספו על ידי ארגון צדקה, והופנו לקזחסטן. משם המשיכו איתם דרך טהראן בפרס עד להודו. הם עברו מסע ארוך שכלל מספר מדינות ולבסוף הגיעו להודו. בהודו היא שהתה כחצי שנה בתוך מחנה לילדים נוצרים ונאספה משם ע"י יהודי הודי עשיר ומשם עלתה לארץ. היא עלתה לארץ בעליית הנוער דרך תעלת סואץ. בדרך היו תלאות רבות עם תהיות מה יעלה בגורלם ללא המשפחה שנשארה בפולין. היא עלתה לארץ נערה בודדה שעזבה את משפחתה ויצאה למסע הישרדות שהתחיל בתחנת רכבת והסתיים בהצלחה במדינת ישראל. מסע שהתחיל ללא ידיעה האם תשרוד ומה יוליד היום למחרת, בזכות רצון רב לחיות ויכולת הישרדות היא ניצלה והתחילה חיים חדשים על אדמת ארץ ישראל. בארץ היא הועברה למוסד מגדיאל, שם סיימה את לימודיה ואחר כך למדה להיות אחות וטיפלה בילדים רבים במדינת ישראל.

אבי משה שיפמן ישב בבית הסוהר בגלל היותו ציוני מגיל 16. לאחר שחרורו התגייס לצבא הפולני והגיע אתו לישראל. כאן הוא ערק מן הצבא והגיע לקבוצת שילר, ומשם הועבר לבית הספר החקלאי מגדיאל. שם סיים את לימודיו ולאחר מכן למד טכנאות בנין. במגדיאל פגש את אימי והם התאהבו, התחתנו והקימו את משפחתנו: אני ועוד שתי אחיותיי.

משפחת אבי

תמונה 2

 

במגדיאל החיים כמובן הפכו להיות סדירים, אימא למדה בקורס לאחיות והייתה לאחות שטיפלה בתינוקות בני הארץ כל ימי חייה, ואבא קיבל הכשרה בתור רכז משק והיה לרכז המשק. מאוחר יותר למד טכנאות בניין. לאחר המלחמה הם גילו כי כל משפחתם נספתה בשואה, והם היו הניצולים היחידים ששרדו מהמשפחה. החלטתה של אמי לברוח והתושייה הרבה שגילתה בדרך הצילו אותה. אבי היה ממקימי כור בדימונה, וכן בנה ישובים בנגב.

הזוית האישית

סבתא צביה: המסר שלי בסיפור זה הוא החשיבות הגדולה של מדינת ישראל לעם היהודי. הורי השתתפו במלחמות ישראל ואימי טיפלה בפצועים. הישרדותם ובניית חייהם במדינה ובהקמת משפחה בישראל היו מופת בעיני וחשובה למשפחתי בפרט ולמדינה בכלל. אני שמחה על תכנית הקשר הרב דורי שמעניקה את הידע וההיסטוריה של המשפחה לנכדי.

הנכד עידן: למרות שידעתי חלק מהסיפור, בכל זאת הרגשתי שלמדתי עוד על המשפחה בצורה מהנה ומעמיקה יותר.

מילון

ארגון צדקה בשואה
קבוצות אנשים שאספו ילדים בודדים בשואה והעבירו אותם לארץ ישראל

קְבוּצַת שִׁילֶּר
קְבוּצַת שִׁילֶּר, השם הרשמי: גַּן שְׁלֹמֹה, הוא קיבוץ בשפלה בין רחובות וגבעת ברנר, השייך למועצה אזורית ברנר. קרוי על שם שלמה שילר שהיה מחנכם של מקימי הקיבוץ כאשר גרו בפולין ולימים מנהלה של הגימנסיה העברית בירושלים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”האומץ והתעוזה הביאו להקמת משפחתנו בארץ ישראל“

הקשר הרב דורי