מאגר סיפורי מורשת

שמי שלום אמויאל, נולדתי בשנת 1947, בעיר אוג'דה שבמרוקו, בן בכור להוריי: אפרים ורנט אמויאל. אחיי: אהרון, ג'ורג', ואלן ובארץ נולדו גילה ושמעון.

אני זוכר התקבצות חריגה של בני המשפחה, הסבים והסבתות, בערב שבת אצלנו בבית.

במוצאי שבת, עושים הבדלה, מדליקים נרות וכולם דרוכים… בפינת המטבח מרוכזות 5 מזוודות קטנות ובכניסה לדירה עומד אדם זר, שכל הזמן מציץ החוצה (איש הסוכנות היהודית). יצאנו בזוגות מהבית, בתוך דקה כולם עלו למשאית החשוכה, בפינת רחוב, אחרון העולים היה אבא שעלה ובידו ספר תפילה עתיק, שעבר מדור לדור.

הבית ננטש אורותיו דולקים, דלתות פתוחות ואין נפש חיה בבית.

החלה הנסיעה וכולם בשקט יושבים וללא הגה חוצים את גבול מרוקו ונכנסים לאלג'יריה. מגיעים לבית אדום גדול ואנחנו נבלעים בתוכו ובו התגודדו כ- 400 נפש. כולם ממתינים להסעות לחוף הים ובדריכות לעלות לספינת מעפילים, שתפליג ותביא את כולם לעיר מרסיי שבצרפת. במקום קיים מחנה עולים ובו מתאכלסים כ- 4000 נפש באוהלים. לאחר חמישה חודשים, הגיע תורנו לעזוב את המחנה המושלג ומתבוסס בבוץ נוראי.

הפלגנו באונייה "ארצה" והגענו לחיפה, יום אחרי ראש השנה. מחזה שלא אשכח בחיי לראות את בני המשפחה הבוגרים ובראשם סבא שלום, משתחווים ארצה ומנשקים את עפרה של ארץ ישראל… איזו שמחה! אין לתאר את הדקות הללו.

המשפחה זכתה לממש את חלומה, כמיהתה ותפילותיה להגעה לארץ ישראל הקדושה. מיד העמיסו אותנו במשאיות ועל פי הבטחות המארגנים, אנחנו מתארגנים לנסיעה לירושלים ולחבור למשפחה המורחבת.

הנסיעה החלה בשעת ערב והגענו בשעת חצות. משפחתנו קיבלה צריף מתכת ולמחרת בבוקר, הבנו שהגענו למעברת העולים במגדל אשקלון. מצב הרוח בקרב המשפחה היה קשה מנשוא. המשפחה נערכה לתפילת שחרית ופניה מזרחה לירושלים הרחוקה. לירושלים עברנו רק אחרי שנתיים.

חטיפה או הצלת חיים, סיפור אישי

לאור הכרזת קום המדינה, החלו הפרעות בעיר הולדתי, אוגדה, בכלל ובמרוקו בפרט.

אני בן שנה, נמצא בביתי, מטופל על יד פטמה והוריי מחוץ לבית. באותה העת, החלו מוסלמים להתנכל ליהודים להכות, לבזוז, לשרוף נכסים ובתי יהודים ואפילו גלש לדקירות ולרצח יהודים. הוריי, אפרים ורנט, כמו כל היהודים, החלו לברוח ולנטוש את עיסוקיהם בבהלה ובריצה להגיע לבתיהם עם ילדיהם ולנעול ולהסתגר בבתים עד יעבור הזעם. הוריי הגיעו הביתה ונכנסו להלם, פטמה ואני נעלמנו! בהוראת מנהיגי הקהילה להסתגר ולא לפתוח את הדלתות, בהלה וחרדה גדולה לכל היהודים והוריי במתח ובחרדה גדולה לחיי בנם בכורם. בתום שתי יממות שלא עצמו את עיניהם ואימא בוכייה ואבא מתפלל ומנסה להרגיע את אימא…!

מיד, בהיוודע כי המלך חסן החמישי, השליט סדר במדינה והורה כי מי שינסה לפגוע ביהודים, בכל הממלכה, דמו בראשו…. נשמעה דפיקה חזקה בדלת. ההורים פותחים את הדלת ומולם ניצבת פטמה, המטפלת המוסלמית שלי, חובקת אותי ואני ישן שנת ישרים.. היישר לזרועותיהם של הוריי.  הללויה! הוריי מאמינים שהתרחש נס משמיים. מאידך, האירוע הזה סימן להוריי שהיחסים בין השכנים חייבים לחזור מהר לשגרה כפי שהיתה לפני הפרעות ובסוד כמוס שנשמר במשפחה, חייבים לתכנן את העלייה לארץ ולהפסיק לחיות בניכר. הכמיהה לארץ ישראל היתה ללא תנאים וגם אם השערים לעלייה יסגרו.

ואכן הוריי ממשו את עלייתם לארץ, שבע שנים אחרי הפוגרום, בבריחה ונטישת הכל מאחוריהם והגיעו לארץ האבות עם ילדיהם שלום, אהרון, ג'ורג' והלן.

הזוית האישית

סבא שלום: יש ראשוניות בעבודה משותפת. חוויה שבה יולי לוקחת פיקוד, מנחה ומפעילה בחן רב, בסובלנות ואינה מוותרת לי על קוצו של יוד. שיפרתי את הדפסת הסיפורים ולמדתי סדר עימוד והעברת תמונות מהפלאפון למייל וממנו לאתר ולמיקום הנכון. מרגיש גאווה וסיפוק על ההזדמנות שבית הספר משתף את החבורה המבוגרת עם הנכדים והנכדות המקסימים.

יולי: אני מאוד נהניתי לבלות עם סבי, ללמד אותו ולשפר את יכולותיו בעבודת מחשב. מאוד נהניתי לשמוע על סיפורו האישי כילד, שברח ממרוקו ועלה לארץ.