מאגר סיפורי מורשת

שמי דורון ווקס, נולדתי בשנת 1947 בבית חולים בילינסון לרבקה ובנימין.

אח לזאב (ז"ל) וליעקב (יקי). שכונת ילדותי היא תל יהודה, שכונה מעורבת של יוצאי ארצות שונות, מאירופה ומאסיה . בחצר ביתי אמי גידלה תרנגולות ועצים פרי שונים.

למדתי בבית ספר "עמישב" בית ספר לילדי עובדים, שהיה רחוק מהבית. הייתי צריך ללכת לבית ספר קרוב יותר לביתי, אבל אימי התנגדה כי מנהלת בית הספר הייתה במפלגה שאימי לא אהבה והתנגדה לה, לכן את השבועות הראשונים של כיתה א' ביליתי בביתי, עד שהסכימו לי לקבל אותי לבית ספר "עמישב".

בזמן הפנוי שלי היינו אני וחבריי משחקים בשכונה בשלש מקלות, שטרים וגנבים, תופסת. הרחוב שלא היה סלול  באותם ימים שימש כמגרש כדורגל למשחקים.

בגיל 8 וחצי הפלגתי לארצות הברית עם אימא שלי כדי לפגוש את הדודים שלי. בארצות הברית היינו כחצי שנה וזמן קצר לאחר ששבנו ארצה פרצה מלחמת סיני, בה נהרג אחי הבכור זאב (ז"ל) שכונה "וקסי". נפילתו של זאב (ז"ל), השפיעה על החיים בבית והחיים שלי שהתנהלו מצד אחד בצל עצב גדול ומצד שני בשגרה של ילד שמח ועליז.

בכיתה ז הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והלומד ושם פגשתי את אשתי לעתיד ציפי. בסיום בית ספר "עמישב" המשכתי ללימודי תיכון ובפעילויות הנוער העובד והלומד. הבית שבו גדלתי היה בית מאוד פעיל מבחינה ציבורית ומעורב פוליטית בחיי המפלגות ששלטו אז בארץ. אבא שלי היה חבר פעיל במפא"י – מפלגת פועלי ארץ ישראל. אימא שלי הייתה חברה פעילה במפלגת אחדות העבודה. על הרקע הזה היו המון ויכוחים בבית ואני כילד ניסיתי לדלג ממפלגה למפלגה בעיקר בזמן של בחירות לכנסת, כדי לרצות את שני הצדדים, הייתי הולך עם אבא שלי לעצרות והפגנות, ואימא שלי הייתה שולחת אותי לחלק פתקים והודעות מטעם המפלגה שלה. בימי הבחירות הייתי מבלה חצי יום במועדון של מפא"י ועושה כל מיני שליחויות מטעם אבי, בחצי השני של היום הייתי יושב עם אימא שלי בקלפי ועוזר לספור בלילה את קולות המצביעים.

כשהשנים חלפו אימא שלי הצטרפה למפלגת מפא"י, ואז חיי נעשו פשוטים יותר "פוליטית". בגלל זה אימא שלי הסכימה שאני אצטרף לתהלוכות 1 במאי (חג הפועלים העולמי), אשר אבי היה אחראי לקיומם ברמת גן, עיר מגורינו. נסעתי בג'יפ פתוח מעוטר עם הרבה דגלי המדינה ודגלים אדומים (סמל של הפועלים.) והרגשתי חשוב ומוערך (שוויצר).

כל ראשי המדינה והמפלגה ביקרו והתארחו בבית הורי בעת שהגיעו לכנסים ואירועים ברמת גן, לדוגמה: שמעון פרס, לוי אשכול, זלמן שזר, פנחס ספיר, מרדכי נמיר.

בעקבות נפילתו של אחי זאב(ז"ל) במבצע סיני, אבי בנימין הקדיש זמן רב לפעילות הנצחה בארגון יד לבנים. זכורים לי בעיקר ימי הזיכרון לחללי צה"ל, בהם התחיל יומי בשעת בוקר מוקדמת, בהם הצטרפתי אל אבי ונסענו לטקס זיכרון בבית הספר שבו למד זאב(ז"ל) בילדותו ואחר כך לבית הספר התיכון בו למד ומשם נהגנו לעלות להר הרצל, כפי שאנחנו נוהגים לקיים עד היום.

בין שאר עיסוקיו של אבא שלי, היה פעיל בניהול קבוצת הכדורגל של הפועל רמת-גן גבעתיים. מדי שבת, לאחר ארוחת הצהריים היינו נוסעים ביחד ל"מכתש" שהיה המגרש הביתי של הקבוצה, וגם למגרשים למשחקי חוץ. בעקבות האהבה לכדורגל הפכתי לאוהד "שרוף" ובמשך שנים רבות לא החמצתי אף משחק שהיה. גם היום אני עוקב אחרי הקבוצה שמשחקת בליגה לאומית.

בני אלעד העדיף מילדותו את משחק הכדורסל והפך אותי ובהמשך גם את אחיו הצעיר רביד לאוהדים ואוהבים של המשחק. הייתי מגיע לאימונים ומשחקים שלו בליגות השונות וכיום אנחנו חולקים את אהדתנו לקבוצת מכבי תל אביב.

אימא שלי הייתה סייעת לגננת לילדים בני 3-5, ואהבה מאוד לשיר את כל שירי הילדים של אותם הימים וממנה רכשתי את האהבה לשיר, ועד היום אני זוכר את כל המילים בעל פה ושר אותם לנכדיי האהובים.

אבא בנימין היה נחשב לראש השכונה, ואנשים היו פונים אליו להתייעצות וקבלת עזרה, ואני כילד לא הבנתי למה תמיד יש כל כך הרבה אנשים בבית שלנו. העיסוק והעזרה הבלתי פוסקת של הוריי לכל מי שפנה אליהם הייתה דרך חיים עם הרגשת שליחות ומחויבות.

כיום אני חי בכפר יונה עם אשתי ציפי ולנו 3 ילדים ו7 נכדים.

הזוית האישית

סבא דורון ואלעד:

דרך ארגון הפרויקט והגישה העוטפת והמעתירה של בית הספר והמחנכות, זימנו לנו הזדמנות מיוחדת להכיר את נכדינו בשדות נוספים וייחודיים. זהו פרויקט מבורך ובעל תרומה לכל השותפים בו.