מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה אלמדווי, נולדתי לבית אלימלך בשנת 1958, אני הבת השביעית במשפחה בת עשר נפשות. ההורים עם שלושת ילדיהם עלו לארץ הקודש כשאימא הייתה בהריון רביעי. בשנת 1949 עזבו את מרוקו באישון לילה ועלו לאונייה בדרך למחנה עולים בצרפת. הפרידה מהמשפחה וההורים הייתה לאימא קשה מאוד. בהגיעם לארץ בשנת 1951, הם הגיעו לעיר צפת, שם גרו במעברות ובאוהלים. לאחר כמה חודשים נולדה אחותי גלילה. ההורים קיבלו בית בעיר העתיקה ושם נולדו שאר האחים.

בבית לא היו ברזי מים וחשמל ואימא הייתה הולכת מהעיר העתיקה עד בית החולים הדסה (היום בית ספר לרפואה) על מנת להביא מים בדליים. בחלק מן הבתים היו בארות מים, למשל בבית של דודתי חנה ביטון היו שתי בארות בבית – אחד במטבח והשני בחדר. כדי למלא את הדלי היו מורידים חבל עם דלי לבאר ומעלים אותו חזרה עם מים. בתור ילדה קטנה מאוד פחדתי מהבאר. בחצרות הבתים היו מגדלים תרנגולות כדי להשתמש בביצים למאכל ועזים לחלב. בנוסף בגינות גידלו ירקות.

בזמנים ההם הייתה אחווה ונתינה בין כל השכנים, כולם היו משפחה אחת עד כדי כך שהיו חולקים עם השכנים את המטעמים. אבא עבד במע"צ (מחלקת עבודות ציבוריות), היום נתיבי ישראל, בסלילת כבישים בצפת, מירון וקריית שמונה. אמי הייתה עקרת בית, היא טיפלה בנו וגידלה אותנו. במקבל היא שימשה כמשפחה אומנת לילדים מבתים קשיי יום. הייתה ילדה אחת בערך בת גילי שהגיעה למשפחה שלנו תינוקת. אני ואחותי נורית חיינו בתחושה שהיא אחותנו. כשאימא שלה רצתה להחזיר אותה אליה היה לנו מאוד קשה. לא הבנו למה היא צריכה ללכת לבית אחר. על ערכים אלו גדלתי ולימים, כשעבדתי במחלקת הרווחה והיה מגיע ילד שלא מצאו לו סידור מיידי, הייתי מביאה אותו לאימא שלי והיא הייתה מטפלת בו במסירות ובאהבה.

בשנת 1959 ההורים עברו לשכונה הדרומית, שם נולדה אחותי הקטנה נורית ועד היום היא גרה עם משפחתה בבית בו גדלתי. אני זוכרת, בתור ילדה, שלא היו משחקים כמו היום. אמי הייתה תופרת לנו את הבובות ומלמדת אותנו לתפור ולסרוג את בגדי הבובות. הייתי סורגת בסמרי 10, אימא לימדה אותנו איך להנות וליצור מכל חפץ בבית משחק. בחגים היה לנו מנהג שנקרא "מנדרה": אימא הייתה קונה לי ולאחותי סיר קטן, הייתה מכניסה אותנו איתה למטבח וכל אחת הייתה מקבלת ממה שאימא בישלה והיינו מבשלות את התבשיל שלנו על הפרימוס. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת שהמשכתי אותה עם הבנות שלי והיום אני ממשיכה אותה עם הנכדות שמצפות לחופשות החגים בכדי לבוא לעזור לסבתא בניקיונות הפסח ובישול המטעמים.

נכדתי, ממשיכה את המסורת של "המנדרה"- ילדים מכינים בעצמם, במטבח בביתי

למדתי בבית ספר יסודי ממלכתי ג' (היום אגמים). בתיכון למדתי בבית ספר מזרחי (היום אמית בנות) במגמת תפירה. בשנת 1975 התקבלתי לעבוד במחלקת הרווחה בעיריית צפת, שם עבדתי 30 שנה כעובדת מנהל וזכאות. בשנת 1977 נישאתי לרפי אלמדווי ונולדו לנו חמישה ילדים מקסימים נ"י, היום אני סבתא לשבעה נכדים נ"י.

בשנת 1990 הכרתי את שולה, בחורה עדינה וסגורה. דיברנו והצעתי לה לבוא לבקר אצלי. באותה התקופה הייתי בבית בשמירת הריון, למחרת שולה הגיעה לביתי ומאז היא חלק מהמשפחה. שולה טיפלה בחנן ומירי עד גיל 3, הילדים והנכדים מאוד אוהבים אותה והיא משמשת לי כאחות גדולה. במשך השנים הדרכתי את שולה כיצד להתמודד עם החיים, שולה מאוד העריכה את הליווי שלנו ואת קבלתה למשפחתנו. וכאן זה מתחבר לערכים שאמא הנחילה לנו: "נתינה ללא תמורה" , זה האושר הפנימי שאנו חשים כשאנו עושים מעשה טוב.

שולה מספרת: "בשלב בחיי שלא עבדתי, הכרתי את מלכה שהייתה בשמירת הריון. אחרי הלידה טיפלתי בחנן ואחרי שנתייים נולדה הנסיכה שלי, מירי, שגם בה טיפלתי. הילדים והנכדים הם חלק ממשפחתי ואותם אני מאוד אוהבת. אני מברכת על כך שהכרתי משפחה מקסימה, בשבילי מלכה היא אחות גדולה שתמיד מלווה, ותומכת בי, תודה למלכה ורפי שהם חלק בלתי נפרד מחיי, אוהבת שולה חנאי".

בחתונתי בבית הוריי, מרים אלימלך וחנניה אלימלך

אני ורפי, בעלי, אחותי נורית שנמצאת איתי בכל מקום, חמשת ילדיי ושבעת נכדיי

פטירתו של אחי שלומי ז"ל

פטירתו של אחי שלומי ז"ל היה אחד האירועים המשמעותיים בחיי. שלומי נולד בשנת 1948 והיה האח השלישי מבין שמונת האחים. בגיל שלוש עלו לארץ ישר למעברות, בשנת 1951.

אחי שלומי ז"ל במרוקו, כשהיה בן 3

שלומי למד עד כיתה ז' בצפת ואז עבר לקיבוץ כברי עד הצבא ושירת בנח"ל ובשריון. במלחמת ששת הימים לא היה קשר עם שלומי כחודש ימים ואימא הייתה מודאגת מאוד. אז לא היו כמו היום כלי תקשורת או את מי לשאול או לברר פרטים. היו מכתבים שמגיעים אחרי ששלומי ביקר בבית, שכבשו את הכותל המערבי. אבא שלי יצא לטיול מהעבודה לכותל ושם פגש את שלומי שלא היה בבית כחודש ימים, הייתה התרגשות גדולה.

אחרי כיבוש הכותל היו טיולים מבית החולים ואבי נסע ופגש במקרה את שלמה אחי אחרי שלא היה חודש וחצי בבית

שלמה ז"ל בצבא, שירת בסיני בחיל השיריון

בנובמבר 1968 שלומי שוחרר מהצבא והכיר את סימי דהן. בשנת 1972 נישאו והקימו משפחה בת שש נפשות. ילדים מוצלחים ומקסימים אחד אחד – גאווה לשלומי.

שלומי עבד כאזרח עובד צה"ל בלבנון, הוא השתתף במלחמות ופעולות צבאיות. שלומי היה אח עם הרבה נתינה, אהבה ומסירות לאחים ובמיוחד להורים. הוא היה הסמל במשפחה, תמיד איחד בין כולם, זה אומר כולל הנכדים שאהבו אותו מאוד וחיכו למפגשים המשפחתיים. שלומי אהב את הטבע ובשבתות היה מוציא את כולם לטיולים. היינו יכולים לשבת שעות ולצחוק מכל דבר קטן ביותר. היום אני מרגישה שזו סגירת מעגל להיות עם הנכד שלו, עמית ברזל, ולספר לו את סיפור חייו של סבא שלומי. אני בטוחה שכלום לא היה חדש לו מפני שבארוחות שבת וחגים מספרים סיפורי סבא שלומי.

סרטון בו אני מספרת לעמית את הסיפור על אחי, סבו, שלמה אלימלך ז"ל

בשנת 2005 פרשתי מהעבודה, ומאז אני מתנדבת בקהילה בעזרה למשפחות, ביקורי קשישים, ליצנית רפואית, סניף יד לבנים – משפחות שכולות, צח"ש- צוות חירום שכונתי והיום בקשר הרב דורי. אני נהנית מכל רגע בעשייה שלי, במיוחד כשאני מקבלת את כל התמיכה והעידוד של משפחתי המיוחדת.

למצגת תמונות נוספות הנלוות לסיפורה של מלכה:

הזוית האישית

מלכה: בשבילי זו הייתה חוויה מיוחדת מאוד, המפגש וההתעניינות של הילדים הוציאו ממני סיפורים מעברי שלא דיברתי עליהם או סיפרתי אותם קודם. במשך חודשיים שלמים אני עסוקה מדי יום בתכנית, מוציאה אלבומים, בארוחות שבת אנחנו מעלים סיפורים וזכרונות, זוהי תכנית מבורכת בשבילי ואני מרגישה שהיא העצימה אותי. תודה לשלומית ותהל – לא ידעתי שהתכנית תשפיע עלי כך ותחבר אותי לעמית המקסים, נכדו של אחי שלומי ז"ל, ולרצות לספר לו את קורות חיי וללמוד דרך התכנית דברים חדשים שלא ידעתי על אחיי הגדולים. אני מאחלת להם הרבה הצלחה ושילמדו מהסיפור שלי על ערכים ונתינה, אני מאמינה שיש בהם, הם ילדים טובים.

עמית: התרגשתי מאוד שפגשתי את מלכה במקרה בתכנית, כי היא אחות של סבא שלי, זו יד הגורל. נהניתי מאוד מהחוויה של התכנית הזו, להיות עם מלכה ולשמוע סיפורים שלא ידעתי עליהם קודם. היה לי מאוד כיף. אני רוצה לאחל למלכה שתמשיך בדרך שלה ושתהיה אישה טובה כמו שהיא עכשיו, בריאות שלמה, אושר ושמחת חיים – יש לה הרבה מזה.

אוריאן: מאוד נהניתי בתכנית, למדתי המון מהסיפורים של מלכה על מה שהיה פעם. היה כיף להכיר את מלכה, היה לי מאוד מעניין. בדרך כלל אני לא משתתפת בפעילויות, וזו אחת מהפעילויות שמאוד התחברתי אליה. זוהי תכנית חשובה שמחבר אותך לשורשים שלך, לקהילה שלך. אני מאחלת למלכה שיהיה לה רק בריאות, היא אישה מדהימה ומצחיקה, אושר, ושה' יגשים את כל משאלות ליבה, שתמשיך להיות כמו שהיא.

שקד: היה לי כיף, למדתי הרבה על מלכה והיה מרגש. התכנית הזו חשובה כי אנחנו צריכים לדעת מה קרה בעבר שלנו. אני מאחל למלכה שתחיה עד 220 ושתמיד יהיה לה כיף.

מלכה תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, קישור: סיפור שמוביל את חיי כמה עשורים