מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הביטנה האדומה במעיל של שרהל'ה במלחמת סיני

אופיר וסבתא שרה
סבתא שרה בילדותה
הוראות הישרדות של סבתא רבא מרים לילדיה במלחמת סיני

אופיר שחף וסבתא שרה קציר – בתוכנית הקשר הרב דורי

תיעוד הסיפור נערך יחד עם סבתא שלי, שרה קציר שהיא אמא של אמא שלי.

הביטנה האדומה במעיל של שרהל'ה במלחמת סיני

הרקע המשפחתי

סבתא שרה נולדה בשנת 1950 בקריית חיים המערבית. היא נולדה לזוג ההורים: סבא רבא יוסף ז"ל (לבית ילנבלום) וסבתא מרים ז"ל (לבית כהן). שניהם נולדו בעיירה זוולין ששכנה קרוב מאוד לעיר ראדום, במחוז קילצה שבפולין. מקום מגוריהם הופצץ על ידי הגרמנים ב-6 לחודש ספטמבר 1939 ומאז הם שהו בגטאות, במחנות עבודה ומחנות ההשמדה. הם סבלו מאוד וכאשר שוחררו מהמחנות וחזרו לזוולין הסתבר שכל משפחתה של סבתא רבתא הושמדה כליל בטרבלינקה ולסבא רבא, שרדו רק עוד שני אחים (מתוך 11 ילדים). שאר בני משפחתו נרצחו אף הם בטרבלינקה. מאחר ובזוולין וסביבתה, גם בסיום המלחמה, הפולנים המשיכו להציק ולרצוח יהודים (רצחו את שמוליק אחיה היחיד של סבתא רבא שניצל מהמחנות) הם החליטו לעבור לגרמניה לחלק שנשלט על ידי האמריקאים.

סבא רבא וסבתא רבתא שהו במחנה העקורים בעיר שטוטגארט שבגרמניה ושם ביולי 1946 נולד בנם הבכור חיים (שנקרא על שם חיים כהן ז"ל, אביה של סבתא רבתא) שהוא אח של סבתא שרה (שנקראת על שמה של שרה ילנבלום ז"ל, האם של סבא רבא).

לאחר המלחמה, סבא רבא וסבתא רבתא לא רצו להישאר באירופה החליטו לעלות לארץ ישראל למרות שהתחוללה בה מלחמה. חברי ארגון "הבריחה" ששהו באירופה וסייעו לפליטי השואה הציעו להם לעלות לארץ והביאו אותם יחד עם קבוצה נוספת לנמל נאפולי באיטליה. לא היה להם אישור כניסה לארץ ובכול זאת, בדרך לא דרך, הם הגיעו לנמל חיפה בחודש יולי 1947.

בתחילה גרו במחנה עולים, אחר מכן במעברה בקריית חיים ולאחר מכן ברחובות שונים בקריית חיים המערבית, ליד הים.

תקופת הילדות של סבתא

סבתא שרה נולדה בשנת 1950 בקריית חיים המערבית.

סבתא שרה בילדותה

תמונה 1

בקריית חיים המערבית בשנות החמישים התגוררו עולים חדשים שמרביתם היו פליטי השוואה. ברחובות, כמעט  ולא נשמעה השפה העברית אלא בליל של שפות: פולנית, אידיש, גרמנית, רומנית, יוונית, הונגרית ועוד. בבית של ההורים של סבתא דיברו אתה בפולנית ואידיש והתקשו מאוד לדבר בעברית (לא היו אז אולפנים). למרבית מתושבי הקריה היו מספרים שקועקעו על ידיהם במחנות הריכוז. סבתא מספרת שכאשר היא הייתה ילדה היא ממש התפלאה לפגוש אנשים שלא היה להם מספרים על היד.

סבא רבא עבד כמסגר בנמל חיפה וסבתא עבדה מידי פעם בטיפול בילדים.

הבתים היו מאוד צנועים וסבתא התגוררה בתחילה בחדר אחד כאשר השירותים והמטבח היו משותפים לכמה משפחות. לאחר מכן בהדרגה עברו כמה דירות עד שהגיעו למצב של שני חדרים ומטבח נפרד. רוב הזמן, הילדים בילו מחוץ לבית כיוון שהבתים היו קטנים מאוד ולא היה מקום לשחק בהם. שיחקו בעיקר מחוץ לבית בקלאס, משחקי כדור, וחבל. רכיבה על האופניים הייתה אחת התענוגות של ימי הילדות. מרבית הילדים בילו זמן רב בחוף הים של קריית חיים. היו שם גבעות של חול וסבתא וחברותיה מאוד אהבו לגלוש בהן.

סבתא מאוד אהבה לאכול קני סוכר, והיא ואחיה אהבו לטפס על עץ תותים שחורים ולקטוף אותם (אבוי אם היו מלכלכים את הבגדים). בחצר הבית שבקריית חיים גדלו שיחי פיטנגו ועצי גויאבות וורודות ולבנות.

סבתא בילדותה

תמונה 2

סבתא מאוד אהבה את החגים והייתה הולכת עם הוריה לבית הכנסת. החגים זכורים לה היטב והיו מהולים בהם עצב ושמחה גם יחד.

לדברי סבתא, היא ואחיה היו ילדים מאוד טובים כיוון שהיה ברור להם שההורים מאוד סבלו בתקופת השואה ולכן אסור לצער אותם או להרגיזם. סבא רבא סרב לדבר על מה שקרה בשואה וסבתא לא הפסיקה לספר על בתה, משפחתה וסבלותיה הקשים בשואה. ההורים עשו ככל יכולתם לתפקד באופן סביר אולם ברב הלילות סבלם היה מתבטא בזעקות שהדהדו בכל הבית בעיקר בשפה הגרמנית. שפת הרוצחים.

כילדים כמעט ולא ביקשו דבר כיוון שידעו שההורים עובדים קשה ושאין להם לתת יותר ממה שנתנו. יחד עם זאת, ההורים מאוד הדגישו את חשיבות הלימודים והקריאה. הבית היה מלא בספרי קריאה, באנציקלופדיות ובעיתוני "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו". אח שלי, היה מנוי על ירחון הטכנאי הצעיר שהיה עיתון שהוא גולת הכותרת של ילדים ונערים שהתעניינו בתחום הטכני.

סבתא זוכרת שכילדה, היא הייתה יושבת ומאזינה למדור "חיפוש קרובים" שבקול ישראל, על מנת להקשיב לשמות המשפחה של הניצולים והנספים. אולי ניצל מישהו. אבל הנס לא התרחש.

סבתא למדה בבית הספר היסודי א. ד.גורדון ומאוד אהבה ללמוד. המורים היו ילידי הארץ או כאלו שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. החל מכתה ה' למדה בבית הספר בשעות אחר הצהרים כיוון שבבית הספר לא היו מספיק כיתות לימוד. בבית הספר הייתה משמעת די חזקה וההורים תמיד צידדו באופן חיובי במורים!!!. סבתא זוכרת היטב את שיעורי הגיאוגרפיה, את שיעורי ההתעמלות, החקלאות (נטעו ערוגות רבות) האמנות (המורה הייתה הציירת חיה מגלניק מעין הוד) המלאכה ואת התענוג בשיעורי כלכלה שבהם הכינו אוכל למסעדת בית הספר. התענוג היה באכילת הרפרפת!!.

את החגים היו חוגגים בבית הספר בפאר ונערכו במסגרת זו טקסים מרהיבים עם תפאורות מאוד צבעוניות. כל סיום כיתה הייתה חגיגה ובדרך כלל ההצגה הייתה מבוססת על אחד מסיפורי התנ"ך. ההורים בזמן הטקסים התמוגגו מנחת והרגישו שהם שייכים לקהילה ושקרה להם נס. כמו כן זכורים לה היטב טקסי יום העצמאות וחגיגות  ה-1 במאי באצטדיון קריית חיים.

תמונה 3

תקופת ההתבגרות והבגרות של סבתא

לאחר סיום בית הספר היסודי סבתא למדה בתיכון קריית חיים. בתקופת נעוריה, תנועת הנוער הייתה במרכז חייה. סבתא הייתה חניכה ומדריכה בתנועת המאוחדת, קן דרום בקריית חיים. היא אהבה לצאת לטיולים למרות ההסתייגות הרבות של ההורים.

לאחר התיכון סבתא שרתה כקצינה בצבא, למדה באוניברסיטה וילדה שתי בנות אורית ויעל. אני אופיר שחף הוא אחד הבנים של אורית.

סיפור מלחמת סיני

מלחמת סיני פרצה בשנת 1956 כשסבתא למדה בכיתה א'. לסבתא יש זיכרון מאוד ברור מהמלחמה. סבתא זוכרת שאבא שלה גויס למלחמה ושאמא שלה נשארה בבית עם שני ילדים קטנים: שרה בת השש וחיים בן העשר. סבתא זוכרת שכל החלונות  כוסו בווילונות שחורים על מנת לשמור על האפלה ושכדיי שהמטוסים המצרים לא יזהו אור בחלונות. יש לזכור שקרית חיים שכנה קרוב לנמל חיפה ולבתי זיקוק ולכן הייתה עלולה להיות יעד להפצצות.

סבתא רבתא שהמאורעות הקשים של מלחמת העולם השנייה השפיעו עליה מאוד הייתה בטוחה שנצטרך להימלט מהבית שהתגוררנו בו. מה שחיזק את דעתה היה שאחרי כמה ימים לאחר פתיחת המלחמה, הגיעה לנמל חיפה משחתת איבראהים אל אוול שהייתה משחתת מצרית שהצליחה להפגיז, במספר פגזים את העיר חיפה (בסופו של דבר משחתות צרפתיות ומטוס ישראלי הכניעו אותה).

באותו הלילה סבתא רבתא הכינה את סבתא שלי ואחיה לבריחה. סבתא רבתא פרמה את הבטנה של מעיל החורף האדום של סבתא שלי ושמה בשקית קטנה סוכר, תה, מעט כסף ומעט תכשיטים ולאחר מכן תפרה את הבטנה למקומה. כך עשתה גם למעיל של אחי הגדול חיים. כל אותו לילה  סבתא רבתא  ואחיה והשביעה את אחי שלעולם לא יעזוב את ידי אחותו הקטנה. סבתא זוכרת שכל הזמן היא אמרה "שלא משנה מה שיקרה לנו "שתמיד נזכור שאנחנו יהודים. גם אם נצטרך לזכור זאת רק בלב."

רק כאשר סבתא שלי התבגרה היא הבינה את ההערכות של אמה שלה לנטישה של בית. כך נהגו הוריה במלחמת העולם השנייה וכך היא נהגה עם ילדיה כאשר ניסתה ללמד אותם איך לשרוד במצבים קשים.

סוף הסיפור…..

כיוון שרב משפחתנו נספתה בשואה, ההמשכיות הבין-דורית אינה נלקחת כמובן מאליו. הולדת ילדים, נכדים נינים נתפסת בעיננו כנס. וכותב יעקב גלעד בשיר הנפלא "חלון לים התיכון" וששר אותו יהודה פוליקר

"ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון

ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון"

ואכן האושר התגנב למשפחתנו.

בורכנו.

לסבתא רבתא מרים ז"ל ולסבא רבא יוסף, שניהם ניצולי השואה, נולדו בן ובת, יש  להם  5 נכדים ו 10 נינים. לסבתא שלי שרה יש 5 נכדים – שגיא, אלון ואופיר שנולדו לאמא שלי אורית ולאבא שלי גיא ועדי ואביגייל שנולדו לדודה שלי יעל ולבעלה רן.

בורכנו במשפחתנו 

תמונה 4

הזוית האישית

אופיר שחף: העבודה מאוד קישרה ביני ובן סבתא שרה. למדתי על הקושי בעלייה לארץ של סבא וסבתא רבתא. היכרתי בפעם הראשונה את הילדות של סבתא ואת המשמעות של להיות ילדה לניצולי שוואה. היה לי מאוד כיף לשוחח ולעבוד עם סבתא שלי.

מילון

מדור לחיפוש קרובים
בקול ישראל היה שידור פעם ביום מדור בו הוקראו שמות של ניצולים מהשוואה

ציטוטים

”לא משנה מה שיקרה לנו, שתמיד נזכור שאנחנו יהודים. “

הקשר הרב דורי