מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברמת גן בשנת 1948. היום אני בן 68 כמו המדינה.

יש לי 2 שמות: שמעון ויהודה, כל אחד על שם סבא אחר. בדרך כלל קוראים לי שמעון, בתעודת זהות ובדרכון רשומים 2 השמות. אני לא יודע אם היו התלבטויות בקשר לשם שלי, אני יודע שהשם שלי הוא על שם הסבא שלי מצד האבא שנרצח בשואה. לאימא שלי ז"ל קראו זהבה, ולאבא שלי ז"ל קראו יוסף. יש לי אח אחד קטן ממני שקוראים לו אשר, אשר גם קרוי על שם אחד הסבים שלנו.

יש לי כמה תמונות מהילדות, יש תמונה שאני מאד אוהב, גיליתי אותה מאוחר מאד. זאת תמונה שאני תינוק בן 3 חודשים שסבתא מחזיקה אותי. יש לי הרבה תמונות, תמיד אהבתי לצלם. אני זוכר שהמתנה שקיבלתי (אני חושב לבר מצווה) הייתה שעון וכשהתגייסתי לצבא אני זוכר שקיבלתי במתנה מצלמה. לא מצלמה משוכללת כמו היום אלא מצלמה קטנה, מצלמת תמונות כזאת-סטילס. הייתי הולך איתה לכל מקום וצילמתי הרבה גם אותי, גם נופים וגם חבר'ה אחרים. בדיעבד זה מאד חשוב גם לספר וגם לתעד בתמונות את הדברים שהיו לך בעבר כדי שלא לשכוח ולזכור מה שהיה.

אני לא יכול להעיד על עצמי, אבל ביני לבין אשר אחי אני הייתי הפחות שובב, החנון (סבא צוחק). כשהיינו קטנים שיחקנו בדרך כלל בסמרטוטים ובכדורגל. בגיל קצת יותר גדול שיחקנו במשחקי ריגול, 2 קבוצות שצריכות לגנוב 2 דגלים זה נקרא דיגליים, צריך לגנוב את הדגל של הקבוצה השנייה. אחרי זה בתיכון שיחקנו קצת כדורסל, כמובן כדורגל ושחמט.

החיים פעם היו שונים בהרבה מהיום. האפשרויות היו מאד מצומצמות. גרנו בבית קטן, ההורים שלי ואחי 4 נפשות בבית של 48 מטר מרובע עם 2 חדרים, חדר אחד לנו חדר אחד להורים. אז לא היה כמו שהיום תקשורת ורכבים ואפשרות לנסוע להרבה מקומות. אז כל העיסוק אחרי הלימודים ואחרי בית הספר התרכז בסביבה הקרובה. היה גן שהיינו הולכים לשחק שם בכל מיני משחקים, הייתה לנו חצר קטנה, שבהתחלה היה שם לול תרנגולות וקצת ביצים. זהו הכל התרכז בסביבה הקרובה, אני זוכר שבתיכון למשל אם היינו רוצים לנסוע לצאת אז היינו נוסעים במוצאי שבת ברמת גן באוטובוס לאכול פלאפל.

עד שנת  68 לא הייתה טלוויזיה. כלומר טלווזיה התחילה עם ערוץ 1 כשהייתי בן  20 (כשהייתי בצבא). לא היה מחשב. לגבי טלפון אני זוכר שהייתה בעיה לקבל טלפון, היו נרשמים והיה תור לטלפון, לקח הרבה זמן לקבל קו טלפון לבית.

כשהיינו גרים ברמת גן והייתי ילד היה לנו מקרר על בסיס קרח. כל יומיים היה מגיע מישהו עם עגלה ומוכר לנו קרח והיינו שמים את הקרח במקרר. היו שמים אותו במקום שהיום זה המקפיא, וכך המקרר שמר על הטריות של הירקות והפירות בערך ליום או יומיים עד שהוא היה מפשיר והיה צריך להביא עוד קרח. אחרי זה התחילו עם המקררים החשמליים אז קניינו מקרר חשמלי כמו שיש היום.

לפני הבר מצווה כשהייתי כמעט בן 13, הביאו מישהו שילמד אותי לקרוא את פרשת השבוע שצריך לקרוא בבר מצווה, ואחרי הבר מצווה שהייתה ברמת גן, אני זוכר שהנחתי תפילין שנה שלמה והייתי הולך לבית הכנסת כל יום בבוקר למרות שלא היינו דתיים במיוחד, זה כנראה משך אותי. למרות זאת, כל שבת אחרי ארוחת צהריים, סבא היה מקריא לי ולאשר קטעים מהגמרא או מפרשת השבוע ואני זוכר שאנחנו כל כך רצינו שיגמור לספר את הסיפור כדי שנרוץ ונספיק לראות את משחק הכדורגל שהיה באותו שבת.

אני זוכר שבגיל בית הספר (בין בי"ס יסודי לתיכון)  הייתי קורא הרבה סיפורים על האינדיאנים בארה"ב ועל המלחמות של האינדיאנים נגד המתיישבים הלבנים וגם הסרטים שהיו אז בנושאים האלה עניינו אותי. אני זוכר שקראתי הרבה ספרים על הנושא הזה כשהייתי ילד. יותר מאוחר היו הרבה ספרים בבית בנושא השואה וגם ספרים שסיפרו מה קרה למשפחות של סבא וסבתא בזמן השואה וזה מאוד עניין אותי.

הייתי חייל בחטיבת גולני. השתתפתי ב 2 מלחמות, הייתי במלחמת ששת הימים, הייתי אז 7 חודשים בצבא בקורס מ"כים (מפקדי כיתות). במלחמת יום הכיפורים הייתי במילואים ונלחמתי בגדוד סיור בגזרה הדרומית.

אני נפצעתי פיזית ביד לא במלחמה אלא במשך השירות בהיתקלות עם מחבלים עם אנשי מודיעין סורים ברמת הגולן. חוץ מזה יש פצעים שנקראים לא פיזיים אלא נפשיים, מה שנקרא הלם קרב שהיו לי אחרי מלחמת יום הכיפורים, אם כי בצורה קלה.

מה הלקח לחיים? יש הרבה לקחים, קודם כל להיות בן אדם טוב, וטוב זה לא אומר שצריך להיות פרייר. צריך לעמוד על שלך ולדעת בנושאים מיוחדים וחשובים לך לא לוותר. לא פחות חשוב, בנושאים פחות חשובים ופחות עקרוניים צריך לפעמים לוותר. מאד חשוב להיות חזק לשמור על אחדות של המשפחה אחדות של גופים יותר גדולים. חשוב ללמוד, לא לוותר! לפעמים לא מתחשק ללמוד, אח"כ מגיעה תקופה שאתה יכול להצטער על זה שלא למדת. כמה שאתה לומד יותר אתה יודע יותר, ואתה יודע שאתה יודע פחות כי יש הרבה נושאים של למידה. חשוב לדעת להתחלק עם אחרים, לדעת לתרום. חשוב לשאוף שיהיו לך חברים טובים, וצריך גם קצת מזל. הכי חשוב שתהיה לך משפחה טובה.

הזוית האישית

שירה ניצני מביאה את סיפורו היפה של סבא שמעון – יהודה ניצני.