מאגר סיפורי מורשת

פגזה –שם לא שגרתי לבובה. אספר את ספורה וההקשר לספור המשפחה והמדינה.

שושלת משפחתית מיוחדת מאוד:

אני ילידת פתח-תקוה. נולדתי בספטמבר 1947 להורי צבי וצפורה כהן. למשפחתנו שורשים עמוקים בארץ, למעלה מ 200 שנה. אני דור שביעי בארץ מצאצאי הראש"ז – הרב אברהם שלמה זלמן צורף, ובפתח תקווה אני דור רביעי למייסדים. אבי צבי ז"ל היה נכד לישראל צבי כהן ורעייתו רחל לבית סלומון שהיו ממייסדי "פתח-תקווה – אם המושבות" ואמי צפורה ז"ל  בת ליצחק וצירל אדלר מתושבי ירושלים הוותיקים.  (דור שישי).

כחודשיים לאחר לידתי החלה מלחמת העצמאות. המלחמה החלה ב-30 בנובמבר 1947 מיד עם אישור תכנית החלוקה של הארץ באו"ם, הערבים תקפו את הישוב היהודי בארץ במטרה למנוע את יישום התכנית. פעולות איבה רבות כוונו כנגד התחבורה היהודית ובעיקר על צירי הדרכים לירושלים. העיר הייתה נצורה והשיירות בכלי רכב משוריינים שהובילו מזון, תרופות, דלק ונשק היו אמצעי התחבורה העיקרי אליה. היה קשה לשמור על קשר בין משפחתי בפתח-תקווה והמשפחה בירושלים. אני הייתי הנכדה הראשונה במשפחת אמי ודודתי חנה, אחות אמי, התאמצה והכינה עבורי בובה גדולה, אבל לא הייתה להם אפשרות לביקור ולא דרך להעביר את הבובה לפ"ת. בסופו של דבר הועברה הבובה עם השיירות שחזרו מירושלים לאחר שהביאו אליה אספקה. הבובה הגיעה אלי בשלום. נתתי לה שם מיוחד- פגזה,  בגלל היריות וההפגזות בזמן שהכינו אותה ועד שהגיעה אלי. גדלתי עם הבובה  שתחילה הייתה כמעט בגובה שלי והעברתי במחיצתה את מרבית שנות ילדותי. הלבשתי אותה בבגדי תינוקות שלי ושמלות שאמי תפרה עבורה. כשגדלתי היא נשארה כקישוט עד שתרמתי אותה. שם הבובה וסיפור הגעתה אלי. שמשו הזדמנות טובה למבוגרים לספר לי ולחברי, שהתעניינו בשם הבובה, על מלחמת השחרור .

הזוית האישית

שמחתי לעלות נשכחות ולהיזכר בחוויות ילדות. החוויה המשמעותית היא לספר לנכדתי את ההיסטוריה של המדינה תוך כדי הסיפור על הבובה.