מאגר סיפורי מורשת

שמי סוניה סימה שרה וייזינגר.

השם "סוניה" נבחר עבורי על-ידי הוריי כי הוא סימל את השילוב בין השם "סימה", שאבי בחר עבורי, ובין השם "שרה" שאימי ביקשה עבורי. יחד עם השם "סוניה" הם הוסיפו לי גם את שני השמות האחרים.

נולדתי  להוריי גרשון אליעזר  וחנה פזננבסקי  בשנת 1937 בירושלים. גדלתי בשכונת הבוכרים. בבניין מגוריי התגוררו הרבה בנים, ואילו חברותיי הטובות גרו בבניין ליד.

בשכונה שלנו היו הרבה חנויות: מכולת, אטליז ואף חנות שבה מכרו יין מן החבית, שם ניתן היה לראות הרבה קונים הניגשים לבקש כוסית יין, מברכים ברכת "בורא פרי הגפן" וממשיכים הלאה לעיסוקיהם… בשכונה שלי היו הרבה מאוד בעלי מקצוע: סנדלר, פחח, נגר, צורף וכו'. אהבתי מאוד בסיום יום הלימודים, להיצמד לחלונות הראווה ולראות את בעלי המקצועות השונים בזמן עבודתם.

התגוררתי בקומה השלישית של בניין מגורים, ורק הדירה שלנו היתה בקומה הזו. ליד הדירה היה משטח זפת בו יכולתי לשחק ולהזמין לשם חברות. הדירה שלנו כללה 2 חדרי מגורים, מטבח וחדר אמבטיה: אחד מחדרי המגורים תוכנן ורוהט כדי לשמש ביום כחדר אורחים ואילו בלילה כחדר שינה, החדר השני שימש כחדר השינה של אחותי הקטנה ושלי.

לימים, אבי פינה עבורי את חדר העבודה שלו, שהיה למעשה עליית גג. כדי לעלות אליה  הייתי צריכה להשתמש בסולם בן ארבעה שלבים. החדר הזה כלל מיטה, שולחן כתיבה, כסא וכוננית ספרים – עבורי זה היה ממש ארמון! אני בעצמי הייתי אחראית על הסדר והניקיון של החדר. חברותיי אהבו מאוד לבקר אותי ולשהות עמי בחדר הזה! בכלל – המפגשים עם חברותיי התנהלו או בבתיהן או בביתי, וכן נפגשנו עם קרובי משפחה קרובים ורחוקים יותר.

מול הבית שלנו היה בית-כנסת שהיה שייך לבעל-הבית שלנו.

אבי מורי ז"ל היה צייר שלטים ובין השאר הוא הכין הרבה מנורות הקדשה לזכר אנשים שנפטרו. במקצועו לא תמיד היתה פרנסה… ואילו אימי טיפלה בתינוקות ועבדה גם במסעדנות בצוות מבשלות במטבח.

שמו של אבי: גרשון אליעזר פוזננסקי, ושם אימי חנה חיה פוזננסקי לבית פלדשטיין. אבי היה איש אופטימי, תמיד מתלוצץ, שמח ומשמח, ואימי הייתה אישה דאגנית, חרוצה ומעולה בעבודות יד שונות ובסריגה. שניהם לא היו גבוהים במיוחד, והיו לרוב לבושים בפשטות אך בטוב טעם. יש לי אחות ושמה אריאלה, הצעירה ממני ב-8 שנים. היא גננת (בגמלאות) ויש לה 4 ילדים ו-9 נכדים.

זכור לי שאמי מורתי ע"ה היתה מבשלת במטבח על פתיליית נפט בת 2 להבות. כדי לחמם מים לרחצה, השתמשנו במזוט (חומר בעירה), שאותו ההורים היו מדליקים בתוך תנור מיוחד, שנחשב באותם הימים לשיא השכלול – אמנם זה היה די מסוכן, אך כך ניתן היה להתרחץ במים חמים, למרות שבתקופה ההיא בירושלים תמיד היה מחסור במים…

במהלך היום-יום אכלנו ארוחת בוקר, זו הייתה חובה – לא יצאנו מהבית בלי ארוחת בוקר, שכללה לרוב ביצה, לחם ושתיה (קרה או חמה). באירועים מיוחדים ובשמחות היינו אוכלים דגים, מרקים, בשר ותוספות, ובשבתות: חלות, כמובן.

סיפור נחמד מילדותי:

שנה אחת, בתקופת המנדט, בה שלטו האנגלים בארץ, לקראת חג הפסח, הכריז השלטון הבריטי על מצב חירום צבאי בירושלים. בגלל מצב החירום לא יכולתי ללכת לבית-הספר, כי העיר חולקה לשניים: בית-הספר שלנו נכלל באזור הצבאי, שהוקף בגדר תיל מסולסלת, ואילו ביתי היה מעבר לגדר. לכן, לא יכולתי ללכת ללימודים, אבל לא זכיתי לחופשה ארוכה מדי, כי אחת המורות בבית-הספר שלנו ("בית-הספר היסודי לבנות אוולינה דה-רושטילד"), הגברת היינמן, דאגה לתת לי שיעורים פרטיים בביתה, והיה עליי ללכת אליה ברגל, הלוך וחזור, כמובן. למזלי, כעבור 3 שבועות בוטל מצב החירום, אז חזרתי אמנם לשגרה, אבל היישר בזמן לחופשת הפסח…

הזוית האישית

סבתא סוניה סימה-שרה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתה שירה.