מאגר סיפורי מורשת

"אנוסים" של דרום צרפת

לזכר הורי, מרים לבית mairsfeld,  ושמעון  ויטזר, שזכו לעלות לארץ ישראל אחרי שכל משפחתם נרצחו בפולין, בשואה, והוריי זכו להקים משפחה לתפארת במדינת היהודים.

בספר, "בזכותם דמויות מן הפנקס", שכתב יצחק נימצוביץ בפרק 66  "האנוסים של דרום צרפת" מספר על משפחתי, על המחבר שפגש את אבי שמעון ויטזר (או וייצר כמו  שכתב).

הוריי הגיעו לצרפת לפני מלחמת העולם השנייה,  כל אחד בנפרד מפולין, בשנת 1929, דרך משרד ההגירה של ה"בונד", כמו מאות רבות של פועלים יהודים, וסודרו בעבודה חקלאית אצל איכרים צרפתים, בעיקר בדרום צרפת מבלי שידע מישהו על מוצאם היהודי.

אבי הכיר את אימי מרים, בכפר שבו עבד, הם נישאו בשנת 1933. החיים שם היו קשים בלי שפה ובלי משפחה. עד המלחמה הם שלחו קצת כסף הביתה למשפחה בפולין, אחותי  עליזה (ליזאט) נולדה לפני המלחמה וקבלה חינוך צרפתי, על יהדות לא ידעה בכלל מפני  שלא  סיפרו לה, וזאת בכדי להגן על המשפחה ושלא תספר על כך לאחרים.

בזמן המלחמה,  אבא גויס ונלקח בשבי, ובמשך חמש וחצי שנים לא היה עם אימי ואחותי. הן הסתתרו בחווה וחיו חיים קשים לבד ובפחד שמישהו יבין וילשין שהן יהודיות. כאשר אבא חזר מהמלחמה, הוא היה צריך להתחיל הכול מחדש, כפועל חקלאי, בעבודה  קשה מבוקר עד לילה עבור שכר דירה ואוכל, בדירה קטנה בתוך החווה. בשנת 1949 הגעתי אני, חנה, לעולם.

נולדתי בעיר בשם "ארל", העיר היפה בה וואן גוך צייר את ציוריו היפים ביותר הרבה שנים לפני כן. משפחתי ואני חיינו בבדידות מוחלטת משום שחיינו בין נוצרים והורי הסתירו מאתנו את יהדותנו. היו לנו רק קומץ קטן של חברים יהודים שהגיעו עם הורי מפולין והם היו לנו כמשפחה. זאת לאחר שנודע לנו שכל המשפחה של אמי (mairsfeld ) מ-zalesie  פולין נרצחו בשואה ומשפחתו של אבי WITZER מ-KRAKOVETS, פולין, היום אוקרינה, גם שם לא שרד אף אחד וממשפחה גדולה של שמונה אחים ואחיות הם לבד ללא משפחה.

בצרפת, אחותי שגדולה ממני בשלוש עשרה שנים, הכירה את בעלה שהיה פעיל עליה לילדים יוצאי צפון אפריקה, בצרפת במקום יפיפה שניקרא "קאמבוס", ושם לאחר שהתחתנו עברנו לגור איתם וסוף סוף היינו בין יהודים עם חגים ושירים יהודיים. כשהחליטו לסגור את המקום ואחרי שבבית הספר הצרפתי שלמדתי בכיתה ג' צעקו לי "יהודייה מלוכלכת", החליטה המשפחה לעלות לישראל.

המשפחה התיישבה בכפר הרי"ף בשני משקים צמודים, משק למשפחת אחותי ומשק להורי. אבא עבד בחקלאות עד מותו בשנת 1970. המשק היה משותף ואימי זכתה לאריכות ימים ונפטרה בגיל כמעט 103 וזכתה למשפחה גדולה וחמה, עם שתי בנות, נכדים, נינים ובני נינים. בעודה בחיים היו לה במושב חמישה דורות.

בסופו של דבר חזרנו  וזכינו להיות משפחה גדולה עם המון שמחה בארץ ישראל. היום אני משתתפת בפרויקט יפה שנקרא "הקשר הרב דורי" בבית הספר האלה בכפר מנחם עם נכדתי אורי שושן בכיתה ה'. אני חייה בכפר הרי"ף עם בעלי נחמן, ושלשת ילדיי: שימי, ערגה ואלי. כולם נשואים, ולנו שבעה נכדים. כולם גרים במושב.

הזוית האישית

אורי למדה דרך הסיפור שלי על המשפחה ועל ילדותי בצרפת ואני נהנתי לבלות איתה בפרויקט .