מאגר סיפורי מורשת

שמי תמרה ביטון, אני מתעדת את סיפור חייה של סבתי, פנינה ביטון.

הילדות של סבתא

סבתא גדלה במשפחה דתית ברוכת ילדים. סבתא היא השלישית מתוך תשעה אחים ואחיות, שמותיהם: עמוס, איריס, פנינה, יעקב, רבקה, רמי, אורלי, יוסי ואלי. ארבע בנות וחמישה בנים. המשפחה התגוררה בצריף קטן במעברות שלא היה בו חשמל, גז ומים. נאלצו להשתמש במים במכליות שהיו בחוץ, לבשל על פתיליה עם נפט. בשעת בוקר מוקדמת הגיעה עגלה שעליה ישב אדם שמכר בלוקי קרח, אותם הכניסו למקרר ללא חשמל. התנאים בצריף היו מאוד קשים. לאחר מספר שנים עברו בני המשפחה לדירת עמידר בת שלושה חדרים. בדירה התגוררו שתים-עשרה נפשות כולל סבתא שהצטרפה.

בזמנו היה נהוג שהבנות ייקחו חלק בעבודות הבית ובטיפול באחים הקטנים. סבתא יצאה לעבוד בגיל צעיר מאוד (14 בלבד) כדי לעזור בכלכלת הבית, בנוסף טיפלה באחיה הקטנים. לכל בת היה תפקיד שעליו הייתה מופקדת. בזמן בו גרו בצריפים, סבתא הייתה בת 5. אחד השכנים פיזר רעל עכברים שנראה כמו "סוכריות לבנות". סבתא שלי חשבה שזאת סוכריה ואכלה. מצבה לאחר מכן היה קשה מאוד והרופאים לא נתנו לה הרבה סיכוי. לאחר אשפוז ארוך ומורכב בבית החולים היא החלימה והתאוששה. הרופאים הגידרו את החלמתה: "נס רפואי".

לסבתא היו חברות מהכיתה שגרו איתה באותה השכונה והן נהגו להיפגש אחר הצהריים ולשחק. סבתא הייתה בחוג ציור בבית הספר, כולם התרשמו מהציורים שלה כי היא הייתה מעולה בזה. היא מאוד אהבה את חוג הציור ועד היום היא מציירת. באחד משיעורי הציור המורה הפתיעה אותה עם צבעי גואש ומכחולים שהביאה לה.

בגיל 15 סבתא הכירה את סבא שלי כשהיה בן 17. החברות נמשכה חמש שנים. כשסבתא הייתה בת 18 לא היה נהוג שהבנות יתגייסו לצבא, ובמקום הצבא הן יצאו לעבוד והקימו משפחה בגיל צעיר. השכונה שבה סבתא שלי גרה בילדותה הייתה מאוד צפופה, רוב המשפחות היו מרובות ילדים ובשעת הצהריים רוב הילדים נפגשו בשכונה ושיחקו במשחקים שהמציאו לעצמם. לא היו ניידים, אייפדים וטלויזיות.

משחקים מן העבר

ארבע מקלות: שמים ארבע מקלות על הרצפה במרחק שווה ואסור לגעת במקלות. האחרון שבטור קופץ הכי רחוק שהוא יכול והוא קובע את המרחק שירחיקו את המקל.

סבתי וחבריה קפצו בחבל ושיחקו חמש אבנים, כמו כן היו גוגואים וגולות. הם שיחקו מחבואים שכולם צריכים להתחבא חוץ מאחד שהוא הסופר וצריך למצוא את כל השאר. למרות הכל הילדים שמחו להיפגש עם כולם מדי יום והשכונה כולה שמחה וצהלה.

סבתא בילדותה

בית הספר של סבתא

סבתא שלי למדה בבית ספר ממלכתי דתי "בן זכאי" בקריית אונו. מאחר וזה בית ספר דתי, הילדים נאלצו להגיע בשעת בוקר מוקדמת כדי להספיק לתפילה כולל בנות. אלה שאיחרו נשלחו לחדר המנהל שנהג להכות אותם עם סרגל בכפות הידיים. שם למדה שמונה שנים בלבד, מאחר ונאלצה לצאת לעבוד בגיל מאוד צעיר (14 בלבד) במשק בית. לאחר מכן טיפלה בילדים ועבדה בגן במשך שבע שנים רצופות כדי לעזור בכלכלת הבית.

לאחר ארבע שעות לימוד התלמידים הלכו לאכול בחדר האוכל, לאחר מכן חילקו אותם לקבוצות. כל קבוצה למדה מקצוע אחר: הם למדו חלילית, ציור, חקלאות ומלאכה. סבתא מאוד אהבה ציור וזה מתבטא עד היום. סבתא שלי מאוד יצירתית: היא מציירת, סורגת ותופרת.

בבית הספר בו סבתא למדה היו שמונה כיתות בלבד: א' – ח'. המורות שלימדו בבוקר היו קשוחות מאוד. הן נהגו לשלוח אל המנהל ילדים שאיחרו לבית הספר ובחדרו היכה אותם. היו מורות שהעמידו אותם בפינה עם הראש לקיר למספר שעות. המורות של אחר הצהריים היו נחמדות ורגישות יותר. סבתא הייתה תלמידה בינונית.

אני בבית הספר של סבתא

תמונה של סבתא בבית הספר בתמונת המחזור

החתונה של סבתא

סבתא הכירה את סבא כשהייתה בת 15 בלבד וסבא היה בן 17. אחרי חמש שנות חברות סבא וסבתא החליטו להתחתן. הם התחתנו באולמי שושנים בתל אביב בתאריך 19.6.1975.

סבא וסבתא ביום חתונתם

הזמנה לחתונתם של סבא וסבתא

המשפחה של סבתא כיום

שנה לאחר החתונה נולד טל (אבא שלי) ואחריו חמש בנות: ענבל, לירון, מעיין, תימור ועדן. בחגים ובשבתות כולם נוהגים להגיע לארוחה אצל סבא וסבתא ולחגוג את ימי ההולדת של הנכדים בחצר הגדולה שלהם.

הילדים של סבתא. התמונה צולמה בחתונה של השלישית מימין

אחרי שחמשת ילדיה של סבתא מתוך שישה התחתנו, עם השנים נולדו שנים עשר נכדים: אביב, רומי, תמרה, שחר, יותם, עברי, אמיר, מיכאל, שי, מיה, אור ומיכאלה. אנחנו מאוד קשורים לסבתא (אני במיוחד), סבתא טיפלה בנו בכל השנים ועד היום.

בשנת 1980 סבתא ומשפחתה עזבו את מקום מגוריהם בקרית אונו ועברו עם שלושת ילדיהם לערד, זה היה לטובת עבודה של סבא. לסבתא לא היה קל הניתוק ממשפחתה. שם התגוררו במשך שלוש שנים. בשנת 1983 עזבו את ערד בזמן שסבתא הייתה בהריון מתקדם עם הבת הרביעית מעיין. הם עברו להתגורר בראשון לציון. שם גרו 20 שנה. נוספו שם עוד שלוש בנות: מעיין, תימור ועדן. לאחר מכן עזבו את ראשון לציון לטובת כפר סבא, בקרבת מקום עבודתו של סבא: "מאפיית קיבוץ עינת". סבתא וסבא גרים היום בדירת קרקע עם גינה גדולה ובית מרווח. את ימי ההולדת של כל הנכדים נוהגים לחגוג אצל סבא וסבתא.

הרגישות של סבתא לילדים הייתה מאז ומתמיד. סבתא גדלה במשפחה ברוכת ילדים, תשעה במספר (סבתא השלישית). תפקידה בבית היה לטפל באחיה הקטנים. בגיל 16 עבדה בגן ילדים "נעמת" במשך שבע שנים רצופות. לגן הגיעו ילדים מהשכבות החלשות, ממשפחות במצוקה. סבתא הייתה מאוד רגישה לצרכים שלהם והעניקה להם מה שלא זכו לקבל בבית. כשמלאו לסבתא 20 היא התחתנה ולאחר שנה בלבד נולד הבן הבכור טל (אבא שלי). אחריו נולדו חמש בנות. אבא שלי גדל בבית חם ופתוח לכולם. סבתא שימשה אוזן קשבת לרוב הילדים שהגיעו. חלק גדול מהם שומרים על קשר עם סבתא עד היום, מתייעצים איתה על נושאים שונים. רובם מכנים אותה "אימא שנייה". מדי פעם מגיעים לביקור וזה מאוד מרגש אותה.

הנכדים של סבתא

ההורים של סבתא

ההורים של סבתא שלי, מרים ואהרון עמרם, נולדו בלוב וגרו בשכנות. עם השנים הקשר בניהם התהדק וכך גם המשפחות. כשסבתא מרים הייתה בת 16 המשפחות החליטו שעליהם להינשא וכך היה. החתונה נערכה בחצר הבית, כל השכנים נרתמו לעזור בהכנות והשמחה הייתה גדולה.

כעבור שלוש שנים עלו לארץ באונייה עם תינוק בן שנה. הם התגוררו במעברות בתנאים מאוד קשים ללא חשמל, גז ומים. המים הגיעו אליהם במכולות גדולות. הם שרדו בתנאים בלתי נתפסים. שם נולדו עוד שלושה ילדים. סבתא מרים טיפלה בילדים וסבא אהרון עבד כסנדלר, ולאחר מכן היה אזרח עובד צה"ל. בחנוכה חגגו בעבודה של סבא אהרון "יום הילד" לכל ילדי העובדים. זה היה יום כיף אחת לשנה בחג החנוכה, בבסיס בתל השומר.

עם הזמן עברו לדירת שלושה חדרים בשכונת עמידר, בה התגוררו בצפיפות שנים עשר נפשות תשעה ילדים, זוג הורים וסבתא שהצטרפה בהמשך וגרה איתם שלושים שנה. למרות הקושי והצפיפות – הבית תמיד היה שמח. סבא אהרון אהב מאוד לשמוע מוזיקה ולשיר.

ההורים של סבתא

סבתא וסבא של סבתא שלי

סבתא פנינה (זוהרה) וסבא רחמים הכירו בלוב כשהיו בני 14. בגיל 16 החליטו להתחתן, נולדו להם שמונה ילדים: רפי ז"ל, מרים ז"ל, אסתר, מזל, ויולה ז"ל, ויקטור, דוד ושמעון. סבתא פנינה (זוהרה) טיפלה בילדים, סבא היה נגר. הייתה מצוקה כלכלית קשה מאוד בבית. סבתא נאלצה לצאת לעבוד בלילות במאפיה וביום טיפלה במשק הבית. אצל סבתא הניקיון היה במעלה ראשונה. תמיד היו מגדירים את סבתא "חולת ניקיון", תמיד הבית היה מצוחצח להפליא. הגינה של סבתא הייתה מלאה בהמון עצי פרי כגון גויאבה, תפוח, אגס, לימון, קלמנטינה, תפוז ובקצה הגינה היה עץ ענק של פטל.

סבא רחמים נפטר באופן פתאומי מדום לב והוא בן 52 בלבד. סבתא פנינה חיה חיים ארוכים ושקטים עד גיל 107. האווירה אצל סבתא תמיד הייתה רגועה ונינוחה, תמיד הייתה שם מוזיקה והרבה שכנים תמיד היו באים אליה להתארח. היא מאוד אהבה לארח אנשים. את רוב החגים והחופשות סבתא בתור ילדה בילתה אצל סבתא פנינה (זוהרה).

סבתא זוהרה וסבא רחמים

ההורים של סבתא פנינה (זוהרה): מסעודה וחיים

לסבתא מסעודה וסבא חיים היו שנים עשר ילדים. אחת מהם היא סבתא פנינה (זוהרה ). חלקם לא שרדו בגלל מחלות ועוני. לסבתא מסעודה ולסבתא חיים הייתה מאפיה קטנה בלוב שסיפקה לחמניות ולחמים לתושבים המקומיים. סבתא מסעודה בזמנה הפנוי הייתה גם אורגת שטיחים. סבתא מסעודה וסבא חיים עלו מלוב לארץ באונייה עם תשעת ילדיהם שנותרו בחיים. כשהגיעו לארץ גרו בבאר יעקב ושם עסקו במאפיה קטנה שהקימו בעצמם. במשך כל השנים סבתא מסעודה וסבא חיים גרו בבאר יעקב. סבא חיים נפטר בגיל 100. שלוש שנים לאחר מכן סבתא מסעודה נפטרה (בגיל 103).

תמונה של ההורים של סבתא זוהרה

האחים של סבתא

הקשר בין סבתא ואחיה תמיד היה טוב, ככל שהתבגרו הקשר הלך והתהדק, במיוחד אחרי שההורים נפטרו. כל אחד מהאחים מצא את דרכו. חלקם חזרו בתשובה וחלקם נותרו חילונים. אחד האחים מצא את מקומו בהולנד: מיד אחרי הצבא עבר להתגורר שם, התחתן עם הולנדית והקים איתה משפחה, מאז עברו 41 שנה. הקשר עם כולם הדוק בלי יוצא מן הכלל. האח מהולנד מבקר לעיתים קרובות בישראל עם משפחתו. מאחר והקשר שלו עם סבתא קרוב במיוחד (מאז שהיו ילדים), כשהוא  מגיע לארץ הוא בדרך כלל מתארח אצלה. היא מתארחת אצלו יותר מאשר כל האחים.

חוויה מרגשת של סבא

סבא שלי השתתף במלחמת יום הכיפורים בזמן שהיה בשירות סדיר בגדוד ג.ש.ח (גדוד שריון חימוש) ברפידים. סבא וחבריו נלחמו בתעלת סואץ, חלק מהחברים לא חזר. לאחר שבועיים של לחימה הצליחו לחצות את התעלה. בכל הזמן הזה סבא ידע שאחיו הגדול ממנו גוייס גם הוא, אך לא ידע היכן ומה מצבו, מעבר לכך שהוא בצנחנים. בזמן שהגיעה האספקה לגדודים סבא שאל כל אחד אם הכיר או פגש חייל בשם יוסף. סבא חשש מאוד לשלומו של אחיו. בזמן הפסקת אש סבא שוב ניצל את ההזדמנות ושאל אם מישהו מכיר חייל בשם יוסף. באופן מפתיע קפץ חייל ואמר שהוא פגש אותו והוביל את סבא למפגש המרגש מאוד בין האחים, רווח לסבא לדעת שהוא בחיים.

מקרה מצער ולא צפוי קרה לסבתא ביום שישי 15.11.19

היה זה ערב שבת, השולחן ערוך לקידוש כדי לקבל את כל האורחים, כולם הגיעו למעט לירון שהגיעה באיחור קל. כולם מחכים, לפתע הדלת נפתחה והכלבה הגדולה שלהם, מיקה, נכנסה בסערה, דחפה והפילה את סבתא על הרצפה. לירון הבת, שהיא אחות במקצועה, מיד הבחינה שהמצב רציני: מעוצמת הנפילה סבתא עיקמה את רגלה. מיד הזמינו אמבולנס שפינה אותה לבית חולים "מאיר". לאחר בדיקה התגלו ברגלה שלושה שברים בקרסול ושתי רצועות קרועות. סבתא נשארה לאשפוז במשך שבועיים עם גבס בלי יכולת לזוז. זו הייתה עוד הזדמנות עבורנו להעניק לסבתא אהבה ותמיכה והמון חיזוקים עם חיבוק גדול ולא מעט מכתבים וציורים. לאחר השחרור סבתא נזקקה לשיקום ארוך ומורכב. אנחנו מאוד שמחים שהכול מאחורינו ושהיא חזרה לעצמה.

רגלה המגובסת של סבתא 

מכתב של סבתא לאמה

"אימא יקרה ואהובה שלי.

החלל הריק שהשארת אחרייך עצום וכואב. את חסרה לי כמעט בכל דבר שקורה בחיי. מתגעגעת לשיחות נפש שהיו לנו, לשבתות, לחגים, לאירועים, ובמיוחד לחיבוק שכל כך חסר. מצטערת שלא הספקת להכיר אף אחד מנכדיי. יש לי שניים עשר נכדים מקסימים. קיבלתי ממך חינוך טוב שעבר לילדים, ומשם לנכדים. חלפו שבע עשרה שנים מאז שנפטרת. מאז ועד היום כל האזכרות השנתיות שלך נערכות אצלי בבית. כולם מגיעים, כולל האחים שלך והמשפחה המורחבת והמדהימה שהשארת אחרייך. זה מפגש משפחתי שמקשר ומאחד בין כולם. אנחנו פוקדים את הציון (קבר) שלך בסמוך לאזכרות ומכבדים את זכרך.

אימא אהובה.. הלכת לעולמך בגיל 74, מספר שנים לפני סבתא פנינה (אימא שלך) שנפטרה בגיל 107. אני בטוחה שאת בגן עדן מפני שזאת כניסה לאנשים טובים כמוך.. אמשיך להתגעגע ולהיזכר…

אוהבת אותך מהמקום הכי עמוק בלבי. יהי זכרך ברוך!"

(סבתא בחרה לכתוב על אמא שלה את המכתב מהסיבה שהגעגועים אליה לא מרפים. היחסים שלה איתה היו מאוד קרובים ומיוחדים).

מכתב של סבא לאחיו

"אחי עמרם היקר,

מאז לכתך לפני 25 שנים הגעגוע אליך הולך וגובר. זה מתבטא בחגים, בטיולי המשפחות שעשינו יחד, והפיקניקים הקבועים בפארק הלאומי. היית מאוד דומיננטי בחיינו ובילדותינו, מאחר ואתה האח הבכור צייתנו לך כמו לאבא. אחי היקר ! עזבת אותנו כשאתה בן 58 בלבד. השם.. רצה אותך למעלה ואנחנו התפללנו שתישאר כמה שיותר למטה. השארת אחרייך משפחה לתפארת, שהקשר איתה לא נותק מאז. אני מצרף שיר שאחת מבנותיי כתבה לזכרך. אמשיך להתגעגע ולאהוב עד הסוף. יהי זכרך ברוך!"

זיכרון של אבא שלי מסבתא פנינה

זכור לאבא שלי שאהב מאוד תוכניות מסוימות בטלוויזיה: "פרפר נחמד", "רגע עם דודלי" וה"דרדסים". סבתא הייתה יושבת עם אבא לראות את התכניות. אבא אהב במיוחד את תכנית הדרדסים ומדמות "גרגמל" פחד קצת ולמרות זאת לא וויתר.

עוד זכור לאבא מקרה שסבתא לקחה אותו לקנות ספר של דבורה עומר. המוכר פנה אל סבתא ואמר לה שיש לו את הכבוד להציג בפניהם את הסופרת דבורה עומר, שבאותה עת הייתה בחנות. היא שמחה להקדיש לאבא הקדשה על הספר שקנו. אבא סיפר לי שסבתא תמיד הייתה שם בשבילו ובשביל החברים שהגיעו.

עץ המשפחה שלי 

סרטון תיעוד קצר של סבתא פנינה:

הזוית האישית

סבתא: העבודה עם תמרה הייתה מאוד מאתגרת עם רגשות מעורבים מהעבר שלי באופן אישי. הכנסתי אותה עמוק יותר לחיי ולמשפחתי. נהניתי מכל רגע עם תמרה. כיף גדול להיות במחיצתה. זו זכות גדולה להיות סבתא לנכדה מיוחדת כמו תמרה, היחסים שלנו מדהימים והעבודה הידקה אותם יותר. אני מאוד שמחה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.

תמרה: העבודה הייתה מאוד כיפית. ביליתי עם סבתא המון יותר מהרגיל. מאוד נהניתי לשמוע על הילדות של סבתא ועל החיים שלה. הכרתי יותר לעומק את המשפחה שלי. אני שמחה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.