מאגר סיפורי מורשת

ילדות 

נולדתי בירושלים ב- 20.11.1944. גדלתי בשכונת נחלאות שם גרנו בחדר אחד שצמוד אליו מטבח. השירותים היו בחצר והיו משותפים לכל השכנים. היינו מתקלחים במטבח בתוך גיגית. דיברנו עברית וההורים דיברו בניהם בשפה הכורדית. אבי עלה לארץ בשנת 1928 מהעיר זאכו שבכורדיסטן, והוא היה בין 11 שנה. אימי עלתה באותה שנה עם משפחתה כשהייתה בת שנה מהעיר "בראשי"- גם עיר מכורדיסטן. לאבי קראו יונה ולאימי קראו שרה צדקיהו.

לאבא שלי היו הרבה סיפורים על העיר זאכו שהייתה עיר זבת חלב ודבש. היו להם כרמים והם היו תמיד מטיילים על גדות נהר הפרת. אבי תמיד סיפר שבזמן שהם עשו יין מהכרמים שהניבו הרבה פרי, הם היו אוספים את הקליפות, ואימא שלו הייתה מחלקת אותם לעניים, כי היה רעב בגלל מלחמת העולם הראשונה. 

מלחמת העצמאות 

בשנת 1948 פרצה מלחמת השחרור, והמצב בארץ היה קשה מאוד, במיוחד בירושלים. העיר הייתה במצור. הייתה מגיעה הספקת מזון מהשפלה בתל-אביב במשאיות משוריינות. היום קיימים בצידי הדרך לירושלים, בשער הגיא, שרידים של המשוריינים שנפגעו כאנדרטה לזכר הלוחמים שנהרגו. נהגים רבים נהרגו ע"י כנופיות ערביות שהיו מסתתרות בגבעות של שער הגיא. אז נפתחה דרך עוקפת שעקפה את שער הגיא, קראו לה "דרך בורמה". זכור לי שהיו מספקים לנו מים במכליות, התקציב היה חצי פחית לכל נפש, ובזה היינו צריכים להסתפק.

אימי סיפרה סיפור אחד על אותם הימים. אבי חלה בשחפת ואושפז בבית חולים ברמתיים והיא היתה המפרנסת היחידה. היו לה שתי בנות קטנות – אחותי ואני. ב-13 באפריל 1948 יצאה אימי לעבודה בשכונת רחביה קרוב לנחלאות, היא עבדה אצל רופא בבית חולים שבהר הצופים. אבל לפני לכתה לעבודה הייתה צריכה לקחת אותי למעון ואת אחותי למטפלת. הכל ברגל, לא ברכב. באמצע הדרך נורו פגזים ברחובות. אמי ניסתה להסתתר על מנת שלא ניפגע. היא חיכתה שתהיה הפוגה, ואז לקחה אותנו לגנים והמשיכה בריצה למקום עבודתה, וכמובן איחרה. בעלי הבית חיכו לה וכעסו מאוד, שכן על בעל הבית היה להגיע למקום המפגש ממנו יוצאת השיירה עם כל הצוות הרפואי לבית חולים הר הצופים. בגלל איחורה של אמי הרופא נשאר בבית. אמי הצטערה מאוד ובכתה על שלא הגיעה בזמן. לאחר כמה שעות נודע ברדיו כי השיירה שיצאה להר הצופים נקלעה למארב בשכונת ש'יח ג'ארח ו-78 אנשים מנוסעי השיירה נרצחו ונשרפו. וכך יצא בדרך נס שאיחורה של אמי באותו היום הצילה את חייו של אותו רופא שעבדה אצלו. 

גם אחרי המלחמה החיים התנהלו בצנעה ולא היה שפע כמו היום. כל משפחה קיבלה תלושים באמצעותם סופק מזון בתחנות חלוקה שונות. אך למרות המחסור והחיים הצנועים נהגנו להיפגש עם חברים מהשכונה. הבתים היו קרובים זה לזה וכולם הכירו אחד את השני. שיחקנו רבות בחוץ, בקלאס, חבל כדור ומחבואים ועוד. היינו משתתפים בשמחות של בני המשפחה, חוגגים יחד את החגים והייתה אוירה משפחתית מאוחדת.

תשע"ו, 2016