מאגר סיפורי מורשת

יודקה קליין נערה בת 13  ממזקווש שבהונגריה חיה חיים רגילים לחלוטין כמו כל נערה יהודייה עד שהנאצים הגיעו להונגריה…

באביב 1944 הוציאו את יודקה, אחיה בנדי והוריה מן הבית, לגטו במזקווש. את אביה של יודקה לקחו לעבודה ומכאן נפרדו דרכיהם. לאחר ימים מספר לקחו אותם הנאצים למקום צפוף יותר, ומשם העבירו אותם לקרונות הרכבת ואז לאושוויץ.

לאחר חודש של חיים בשכונה צפופה ולאחר מכן בסוג של גטו העבירו את המשפחה ברכבת אל מחנה ההשמדה אושוויץ. באותו רגע שהגיעו למחנה נפרדו דרכם, יודקה נפרדה מאמה ומאחיה הצעיר ממנה ב-5 שנים, ולעולם לא נפגשו עוד.

את זמני במחנה אושוויץ עברתי לבדי, עד לאחר שחרור המחנה. חזרתי לעיר מולדתי, הייתי עם בן דודי בביתו. במהלך הזמן התחלתי לשמוע שמועות שאבי בבית חולים של הצבא האמריקאי בגרמניה, השמועות הגיעו מניצולים יהודים שהגיעו משם, שראו את שוורץ יושקה בין החיים והמוות. אבי כנראה ניצל מן המלחמה ומצבו היה קשה מאוד ולקח המון זמן עד שהחלים. לא הייתה לי שום אפשרות לחפש אותו. היה את ארגון הג'ויינט שפניתי אליהם בבקשה לעזור לי למצוא אותו, והם אמרו שהוא חולה בבית החולים.

ואז יום אחד באופן פתאומי הייתי אצל התופרת בביתה, שהיה ליד כיכר קטנה, הלכתי ברחוב לכיוון הבית ופתאום אני שומעת צרחות: "הנה אבא של יודקה הנה אבא של יודקה", אנשים צורחים מהבתים ויוצאים, אני רואה את אבא שלי מרחוק. התחלתי לרוץ לצרוח ולבכות ולהתחבק. הדבר שכל כך זכור לי הוא שלא דיברנו בכלל, רק התחבקנו ובכינו. ואז המשפט הראשון שהוא אמר היה: איפה אמא ובנדי? ואני כמובן שלא יכולתי לענות לו על שאלה שכזו, פשוט שתקתי והמשכתי לבכות מאושר ומעצבות גם יחד. כשנגמרה המלחמה בהונגריה, כמה יהודים שהסתתרו בסביבה נכנסו למזקווש, יהודי אחד נכנס לבית שלנו לגור יחד איתנו, בהסכמה של הבן דוד.

בתחילת המלחמה המנהיגים ההונגרים אמרו לנאצים שיקחו את היהודים לאן שהם רוצים, "לנו לא אכפת מה שתעשו העיקר שלא תעשו זאת על האדמה שלנו." הם היו נוצרים דתיים הדוקים ולכן הם נקטו בעמדה זו ואמרו תיקחו אותם מפה. זהו המסר לדעתי שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק וכך אנו נרגיש מוגנים. עד היום אני לא מצטערת שבאתי לפה גם עכשיו שהמצב ממש גרוע, עם הערבים וכו' אני רוצה להאמין שלא יקרה משהו כזה כמו שקרה, לא ייתכן שיעשו איתנו מה שעשו איתנו אז. אמרתי לאבי, "מאוד פחדתי שזה יקרה שוב, לא הרגשתי ביטחון שאסון כזה לא יקרה שוב ואני כבר לא רוצה להיות פה" . אבי לא רצה בשום אופן לעלות, יש לנו בית ופרנסה. לבסוף הסכים ובא לעזרתי. "אני לא הייתי באה אם הוא לא היה מסכים".

הזוית האישית

הייתי רוצה לאחל לסבתא רבתה שלי שתזכה לחיים ארוכים והיה לי כייף ומעשיר לעשות איתה יחד את העבודה.