נולדתי במושב תלמים בחבל לכיש בשנת 1956. הורי התחתנו בארץ, אבי עלה מגבס שבטוניס בשנת 1949 ואמי עלתה מג'רבה שבטוניס בשנת 1949.
משפחתי, אחי ואחיותי, מונה 11 ילדים וברקע ידענו שקיים אח נוסף שנולד לאבי לפני נישואיו לאמי. בכל פעם ששאלנו עליו אמרו לנו שלא יודעים על זה כלום וכך עברו להם השנים. כשאבי נפטר בשנת 1998 בעודנו יושבים עליו "שבעה" דיברנו על כך וחשבנו לחפש את האח ה"אבוד" אבל אחרי השבעה כל אחד הלך לעיסוקיו האישיים ולא נעשה דבר. לאחר 11 חודשים נפטרה גם אימי ושוב הנושא עלה ב"שבעה" אך כמו בפעם הקודמת לא נעשב דבר. בשנת 2008 נפטרה אחותי אסתר ממחלת הסרטן וכאשר ישבנו שבעה ,שב ועלה אותו הנושא – חיפושיו של אחינו הנוסף, דיברנו על כך והלכנו לישון. והנה בשעה 04:00 לפנות בוקר, העירה אותי אחותי מרים וספרה לי כי חלמה חלום שאני מוצאת את אחינו שעוסק בתפקיד של רופא וגר בעיר אילת.
בבוקר שוחחנו על כך ואחותי נורית סיפרה לנו שחברה שלה שלמדה איתה בפנימייה לפני שלושים שנה וכרגע עובדת במשרד הפנים התקשרה אליה בשבוע הקודם כדי לנסות לשמור על קשר בניהן וכעת החליטה נורית שזוהי הזדמנות מצוינת להיעזר בה ולברר על אחינו לאחר בירור לפי תעודת הזהות של אבא החברה מסרה לנו את הפרטים הבאים: שם, כתובת מגורים ומספר ילדים.
חיפשנו את שמו של האח במדריך הטלפונים "דפי זהב" ואיתרנו את מספר הטלפון המבוקש, נבחרתי ע"י אחי לבצע את המשימה ולחייג למספר הטלפון שברשותנו… מעבר לקו עונה לי בחשד בנו: "כן, מי את ? מה רצונך? סיפרתי לו שאנו מחפשים את אח שלנו הוא אמר שידבר עם אביו ו יחזור אלינו.
כעבור כעשר דקות הטלפון צילצל: "שלום, הבנתי שחיפשת אותי, מה רצית ?" עניתי לו שאנחנו מחפשים את אח שלנו, מסרתי לו תיאור ושמות והוא השיב: "אכן ,זה אני" וכך התגלגלה לה השיחה וגלינו שאמו נפטרה שלושה חודשים קודם והוא גם שמע ובירר פרטים נוספים עלינו וקיבל את שמותיהם של תשעת אחיי ואמר שיגיע אילנו למחרת לשבעה.
התרגשות גדולה אחזה בכולנו במשך היום אך אחי הגדול הרגיע אותנו ואמר שאנו עדיין לא יודעים אם אכן זה הוא…
בערב הוא הגיע בדיוק בזמן התפילה, נפגשתי איתו וישבנו יחד בקומה העליונה עד לסיום התפילה, אז הגיע כל אחד מן האחים ומיד מצא את הדמיון המשפחתי, אני ראיתי את העיניים של אבא שלי, אחי הגדול הגיע ראה אותו ואמר: "יש אישור" והתפרץ בבכי וכך כל האחים.
כל אחד מהאחים זיהה את התווים של אבא, אני הרגשתי כאילו ראיתי את אבא שוב. אחי האובד ששמו משה סיפר לנו מה עבר עליו ומתברר שהוא ניסה כמה פעמים לחפש אותנו ואמו לא הסכימה לכך ,כשסיפרנו לו שאחותנו אסתר נפטרה הוא נורא כאב על כך כי הוא הרגיש תחושת החמצה שלא זכה להכירה ושאל מדוע לא מצאנו אותו לפני כדי לדבר איתה. וכך עבר עלינו ערב מרגש מאוד, במשך כל הערב הינו סביבו והאורחים שבאו לנחם לא הבינו מה קרה לנו שאנחנו לא מתייחסים אליהם. למשה יש 4 ילדים ואשה וגר בירושלים הוא סובל מבעיות בלב ועד היום היום אנחנו שומרים עמו על קשר.
זיכרונות ילדות
זיכרון ילדות חזק שאני זוכרת היטב הוא סדר פסח שהיה מתקיים אצל אחד השכנים, כל השכנים היו מגיעים לאותה משפחה מארחת שהייתה מפנה את הסלון ואת המטבח. כל משפחה מביאה את האוכל שלה ומקבלת ארון במטבח ששם הייתה מאכסנת את האוכל. המשפחה המארחת פירקה את דלתות הבית והניחה אותן על ארגזים וזה היווה את שולחן הסדר. בזמן הארוחה כל משפחה הגישה לבני משפחתה את האוכל שלה וכמובן שכיבדנו אחד את רעהו מן המטעמים שהוגשו.
לאחר מלחמת ששת הימים היו מסתננים ערבים מגבול עזה שהסתובבו בלילות במושב והשרו אווירה של פחד במקום, השומרים הבינו שיש צורך לעשות משהוא כדי למגר את התופעה. אבא שלי היה המש"ז ויצר קשר עם הצבא, יחד החליטו לרדוף אחריהם. תוך כדי המרדף בקטע מסוים אחד הערבים כיוון נשק לכיוונו של אבי ואחד החיילים ירה בערבי ובעקבות כך נשרף כליל שדה החיטה שהיה באזור.
חוויה נוספת שזכורה לי מילדותי היא בערך בגיל 10 ,לקחתי קבוצה של ילדים כדי ללמד אותם איך עושים שריפה אספתי עשבים יבשים ושרפתי וכל פעם ניסיתי אזור אחר באיזה שלב התקרבנו מדי לרפת וניסנו שוב להדליק שרפה אך הפעם תוך כמה רגעים הכל התלקח, ניסיתי לכבות את השריפה ולא הצלחתי. מרוב לחץ החלטנו לברוח מן המקום. השכנים הזמינו כוחות כיבוי אש שישתלטו על השריפה אך כל הרפת נשרפה, השכנים הסבירו שזה המסתננים ששרפו את הרפת.
חוויה זו עמדה בזיכרוני הרבה שנים ולעיתים לא יכולתי להירדם כי שמעתי את קולות השריפה.
מילון
פשישה
בראש חודש ניסן היינו מכינם מאכל שנקרא פשישה שעשוי מדגנים היו מערבבים אותו עם שמן ואוכלים עם תמרים בזמן העירבוב כל בן משפחה היה שם את האצבע ומוזגים את השמן ומערבבים עם מפתח ואומרים ברכה שמשמעותה שאלוקים יפתח לנו דלת וברכה לחיים לעתיד.
ציטוטים
”הנכס היקר ביותר זאת המשפחה וצריך לשמור עליה מכל משמר.“
