מאגר סיפורי מורשת

שמי דורית. נולדתי בשנת 1952 בקיבוץ שמרת. הוריי היו רות ויהודה סגל ,אחי הבכור אפרים, אחותי התאומה חגית ז"ל ואחותי הצעירה לאה. הוריי שרדו את השואה והיו בגרעין המייסד של קיבוץ שמרת. גדלתי בקבוצת "שיבולים" שהייתה הקבוצה הרביעית של בני קיבוץ בשמרת. גדלנו בלינה המשותפת. היינו עשרה ילדים והקשרים שנוצרו מלווים אותנו עד היום. בשבילי הם כמו משפחה. בגיל הרך היינו שתי שישיות ובגיל הגן התאחדנו לקבוצה אחת.

בלינה המשותפת היו לנו שני בתים: בית הילדים ובית ההורים. כל יום בשעה ארבע הלכנו לבית ההורים. ההורים שלי גרו בחדר אחד בלי שירותים. אצל ההורים היה כיף: שיחקנו, טיילנו וסיפרנו סיפורים. בערב הם ליוו אותנו לבית הילדים ושמחתי לחזור ולפגוש את החברים שלי לקבוצה. הבתים הכי טובים היו שלנו הילדים. תמיד גם קיבלנו את האוכל הכי טוב ממטבח הילדים. בכל יום שישי קיבלנו עוגת שמרים שטעמה שמור עד היום על לשוני ובלבי. בזמן ההשכבה אביבה המורה שלנו או מרגלית המטפלת הקריאו לנו סיפור בהמשכים. בימים קרים במיוחד הכינו לנו תה והגישו לנו למיטה. זה זיכרון חם ומפנק..

סיפורים רבים זכורים לי מילדותי בקיבוץ. לרוב כשאני נזכרת בהם אני מרגישה חמימות וגעגוע. בכל הזיכרונות שלי מצויה גם אחותי התאומה חגית שחסרה לי מאד בכל רגע מחיי. זיכרון משמעותי המלווה אותי ומעלה חיוך על שפתי הוא משחקי הלילה שלנו. מיד עם יציאתן של מרגלית או אביבה המטפלות מבית הילדים, לאחר שסברו כי נרדמנו, התחלנו בפעילות הלילית… בנינו אוהלים מהשמיכות, שיחקנו תופסת במסדרון הארוך, שיחקנו מלחמה בכפתורים. הכנסנו שתי רגליים לשרוול הרגל של הפיג'מה וכך הפכנו ל"שועלים".. קפצנו על שתי רגליים והשרוול הריק היה הזנב.. הראיתי גם לילדיי כאשר היו קטנים את משחק ה"שועלים" וצחקנו יחד. גם לנכדותי הגדולות סיפרתי עליו ובוודאי אספר גם לקטנות כאשר יגדלו..

גולת הכותרת של הפעילות הלילית הייתה המשחק באסקימוסים. פרשנו שמיכה על הרצפה והיא הפכה למזחלת. כיסאות ושרפרפים הפכו לכלבים, שמיכות ותחפושות הפכו לבגדים. כך היינו דוהרים על הקרח, עוצרים בזהירות לראות דובים לבנים ובונים איגלו מקוביות לחניית לילה. כמה צחקנו ונהנינו ממשחקי הלילה הללו!! שיחקנו בשקט ובכל פעם אחד מאיתנו היה בתצפית. אם ראה את שומרת הלילה מתקרבת, הוא היה מזהיר אותנו ומיד קפצנו למיטות ועשינו את עצמנו ישנים.. ומיד כאשר יצאה המשכנו בשלנו. המשחק הסתיים כאשר היינו מתעייפים. תמיד הקפדנו להחזיר הכל למקום כדי שלא ישימו לב ששיחקנו בלילה. בכל זאת מדי פעם מרגלית הייתה שואלת בבוקר – מה קרה לכיסאות או לקוביות שהיו מסודרים אחרת? כשגדלנו הבנו בדיעבד שהם ידעו ונתנו לנו לשחק..

ילדות מאושרת בקיבוץ

רבים הסיפורים ורבים זיכרונותי. יש גם זיכרונות עצובים, אך הם המיעוט ומקומם אינו בסיפור הזה. הקשר עם חברי לקבוצה נשמר עד היום. מדי פעם אנו נפגשים בביתו של אחד מאיתנו והשמחה וההתרגשות רבים.

כנהוג בימינו, יש לנו קבוצת ווטסאפ, בה אנחנו מתעדכנים ומאחלים שבת שלום בימי שישי, מזל טוב בימי הולדת, ברכות לאירועים וכמובן השתתפות בצער. חברי לקבוצת שיבולים כמו אחים הם לי, אחים שאינם ביולוגים..

מסמכים שאני נוצרת מילדותי עם קבוצת שיבולים

הזוית האישית

דורית: נהניתי מאוד מאוד מהמפגשים. אהבתי את ה׳יחד׳ עם נכדתי. שמחתי למראה התעניינותה הרבה בכל מה שסיפרתי ואת השאלות ששאלה. ניתנה לי הזדמנות נדירה לספר לה חוויות ילדות מיוחדות. לאביגיל – שכשמה כן היא – חכמה, יפה ומיוחדת, אני רוצה להגיד שמצפה להמון יחד מהנה וכיפי!!

אביגיל: נהניתי מהמפגש עם סבתא שלי ולשמוע ממנה סיפורים על התקופה בה היא היתה בגילי. אני מאחלת לסבתא שנמשיך לבלות הרבה ביחד.