מאגר סיפורי מורשת

אוריאל (ויקטור) אזולאי מספר:

סבי היגר בשנת 1912 לברזיל, לחיפוש עבודה אחר הזהב השחור ולא חזר.

 

סבתי גידלה את אבי. היא התפרנסה מתפירת מדים לחיילי הצבא הצרפתי. אבי עסק בעסקי קולנוע, ניהול שבעה בתי קולנוע. גרנו צמוד לבית הקולנוע מחוץ לרובע היהודי, ליד ארמון המלך. אבי היה ציוני, פעיל עלייה.

 

יום אחד כלאו אותו בכלא בגלל שהבריח יהודים דרך הגבול האלג'ירי. העלייה הייתה בלתי חוקית  ובעזרת שוחד הוא שוחרר מהכלא. שבע המשפחות שנתפסו גרו אצלנו בבית עד שהתאפשרה עלייתם לארץ.

 

יהדות פא‏ס  במרוקו נוסדה לפני כאלף מאתיים שנה. בפאז פותחה השפה העברית, יסודות הדקדוק וחקר היהדות. כשמונים אלף איש עברו לספרד לאחר שהאסלאם כבש ארץ זו, לצורך ניהול המוסדות במדינה, עם הזמן הצטרפו עוד משפחות וכך הידלדלה פז מכוח אנוש עשיר ידע.

 

מקור שם המשפחה "אזולאי" עם תחילת רדיפת היהודים בספרד, משפחות הכוהנים החלו לשנות את שמם לשמות אחרים אבל שיזכירו להם שהם שייכים לכוהנים. לקחו פסוק מפרשת הכוהנים בספר ויקרא "אישה זונה וחללה לא ייקחו" ראשי התיבות של המשפט הוא א.ז.ו.ל.א.י.

 

הגורם לעלייה הראשונה אבי היה פעיל עלייה, ניהל שבעה בתי קולנוע ולא היה לנו בתכנון בטווח הקצר לעלות לארץ. בערב אחד הסרט הסתיים מאוחר מאוד בלילה ואחי ליאון היה נאלץ ללוות את אחת הדיילות לביתה. בדרך נטפלו שני חיילים סנגלים. אחד מהם התחיל לשים עלייה ידיים ו"זכה" לחבטות מידי אחי, נפל והדרדר לתהום, וכנראה מת. למחרת ברח עם אופנועו ונעלם מהשטח. כל הניסיונות של המשפחה לאתרו והפרסומים בעיתון לא עזרו! לאחר שבוע ימים קיבלנו מכתב שהוא חצה את הגבול לאלג'יר ופניו מועדות לישראל.  

 

העלייה של אחי לארץ ישראל, גמרה אומר בידי אבי, שהמשפחה תעלה לארץ. מאחר והעלייה באותה תקופה הייתה לא חוקית החליט אבי להתחיל את ההתגנבות דרך אלג'יר לארץ בקבוצות. בינתיים אבי התחיל לסגור את עסקי הקולנוע במרוקו. מאחר ודודי יעקב ורעייתו התכוננו לעלות לארץ.

 

ביקש מהם אבי לצרף אליהם את אחי יוסף. ההברחה דרך הגבול מאלג'יר נעשתה בעזרת פעילי עלייה. לצורך כך לקחו מונית העמיקו את הפגוש עד למושב של הנהג. בתא זה נדחקו זוג הדודים שהיו שמנים מטבעם, זוג צעירים עם שני ילדים קטנים ואחי יוסף. הימים היו ימי חמסין, האזור לגבול היה מדברי וגג הרכב היה פתוח. כאשר התקרבו לגבול סגרו את גג האוטו והצופים מהצד ראו רק את הנהג. שני ניסיונות לעבור את הגבול נכשלו, כאשר היו סוגרים את הגג, החום היה עולה והילדים הקטנים היו בוכים וצורחים. פעילי העלייה החזירו אותם לקזבלנקה ורק לאחר יומיים בוצעה ההברחה בהצלחה בחשכת הלילה. 

 

העלייה השלישית

האחים שרלו ואפריים היותר צעיר היו הראשונים שעזבו דרך נמל קזבלנקה ישירות לצרפת. את אחי שרלו העבירו צפונה ממרסי לטירת זולהנט chateau de julhant. ארמון שהיה שייך בעבר לנפוליאון בונפרטיי. לאחר שנה וחצי הוא עלה לארץ.

 

העלייה הרביעית

את האח אפריים לקחו לטיפול כימו טרפיה בשערות ראשו, טיפולים שעשו להרבה צעירים מיוצאי מרוקו, טיפולים ניסיוניים או מבערות או מטיפשות גם יחד. לפני מספר שנים הממשלה לקחה על עצמה את האחריות ומשלמת פיצויים לנפגעים אלו. כולל את אחי בתוכם. לאחר כארבעה חודשי טיפולים שאחי איבד את שערו הצפוף והמתולתל, עלה לארץ בבושת פנים ופגוע נפשית. 

 

 

העלייה החמישית

אבי שלח את הסבתא זהבה ואחותי עליזה לארץ. מטרת עלייה זו הייתה שהן ילכדו את המשפחה ויטפלו בה. עם העלייה של האחות והסבתא שלח אבי במקביל כסף לצורך רכישת דירה למשפחה בארץ. דירה זו לא נרכשה מעולם. וכאשר סבתי ואחותי הגיעו למקום מבטחים שלא היה קיים, נאלצו למצוא מקלט ללון בו אצל אחת הדודות ברמלה. הם התגוררו שם כשישה חודשים ולאחר מכן חזרו לקדימה.

 

הטרגדיה הראשונה שנפלה על משפחתי הייתה ביום שישי אחד. אבי השתתף בתהליך רכישת בית קולנוע חדש ברשת בתי הקולנוע שניהל. בדרך חזרה באחת הצמתות, אישה שרכבה בריכבה לא כיבדה את השלט עצור. היא העיפה את אבי שחטף מכה בראש. תאונה זו קבעה את מותו.

  

 

ביום ו' בתאריך 1/4/1952 בחצר הבית היו ארגזים גדולים ובתכולה היה ציוד המשפחה והבית. לצורך העלייה לארץ. אבי היה פעיל עלייה, עזר למשפחות לעלות לארץ, שלח חלק מהמשפחה לארץ והוא עצמו לא זכה לעלות לארצנו.  

העלייה השישית

בעלייה זו הייתי אמור לעלות עם עליית הנוער. האוטובוס לקזבלנקה המתין והיה אמור לצאת בשעה שלוש אחר הצהריים. אמי הציעה לי לפקוד את קבר אבי ולהיפרד ממנו, הנחתי את פני על קבר אבי והדמעות החלו לזלוג. לפתע שערי שמיים נפתחו והחלו לבכות יחד איתי. נרטבתי עד שד עצמותיי. חזרתי לביתי להחליף בגדים ואיבדתי את ההסעה.   

 

כעבור חודשיים לקחתי איתי את אחי הצעיר יותר, אלי, וזייפנו את גילו. במחנה העלייה לא שוכנעו לגיל זה והחזירו אותו הביתה. עלייתי לארץ הייתה באוניית  סוחר. היינו כשלושים צעירים במרתף האונייה,  סבלנו כל הדרך מהקאות וכאבים. הגענו לעיר מרסיי שבצרפת ל villa de gabi. זה היה בית של עשירים. כעבור שבוע הועברנו לסטו דה קמפוס בעיר מונפוליי. במקום זה הייתי כחמישה חודשים. זכור לי שפעמיים קיבלנו זריקות בגב. כל זריקה שיתקה אותנו למשך ארבעים ושמונה שעות. היינו מרותקים למיטות עם כאבי תופת. עד היום אנו לא יודעים את סיבת ההזרקה. 

זיכרון נוסף הוא שבערבים היו סובבים אותי הצעירים שביקשו ממני לכתוב להם מכתבים הביתה. זה כאב לי לראות צעירים שבגילאים המתבגרים לא ידעו לכתוב. בחודש מרץ 1953 הגענו לארץ למחנה שער עלייה בחיפה. לקחו אותנו לשדה וגיפרו אותנו באבקה שאני לא יודע מה הייתה טיבה.

 

עלייה שביעית ואחרונה 

              

 

לאחר שאמי סיימה את נושא הפיצויים עם חברת הביטוח מהתאונה של אבי עלתה לארץ עם שני אחיי הקטנים אלי ודוד בן הארבע. אמי לבסוף לא הצטרפה למשפחה בגלל ריב מתמיד עם הסבתא (ריב סמכויות). ככה נשארנו ללא הורים בכלל.

האכזבה          

 

משפחה מגובשת מהעיר פז שבמרוקו, שחיה בתנאים כלכליים טובים והתפרקה, אבא פעיל עלייה שלא זכה לעלות לארץ, אמא שלא נקלטה במשפחתה וילדים מפוזרים במוסדות, קיבוצים וחלקם בקדימה. נושא הקליטה שהוא פרק חשוב מאוד יועלה בנפרד בהזדמנות אחרת.     

 

פא‏ס (או פאס, ???? בערבית, f?s בצרפתית) היא העיר השנייה בגודלה במרוקו, אחרי קזבלנקה. בפס חיים כ-2 מיליון תושבים, רבים מהם משכילים. מיקומה הגאוגרפי של פס הוא במרכז מרוקו, מה שהולם את שליטתה בעמדות הכוח במדינה.

 

נכתב בשנת 2005

מורה מובילה אילת שחק