מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

האחות ברוריה

אני וסבתי
סבתא ברוריה בצעירותה
חייה של סבתא ברוריה פסו

ילדותי והעלייה לארץ

שמי ברוריה ואני סבתא של נעם. קראו לי על שם ברוריה, אשתו של רבי מאיר, ולא היה לי שם חיבה מכיוון שאבי ואמי היו מאוד עסוקים בעבודתם או בטיפול באחיי הצעירים יותר. אני נולדתי בשם ברוריה בן שושן ובעקבות נישואיי שם משפחתי שונה לפסו. אבי היה רב גדול במרוקו וגם בישראל דבר אשר העניק כבוד בעיר לכל משפחתנו. אני נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה בשנת 1947 למשפחה מרובת ילדים בה גדלנו יחד שמונה אחים ואחיות.

יום הולדתי חל בתאריך 21.3 ואני לא מקפידה על חגיגתו. נולדתי הבת שנייה במשפחה אחרי אחותי שרה שגדולה ממני בשלוש שנים. יש לי 4 אחיות ו-3 אחים, ואפשר להגיד שלא קיבלתי יחס מיוחד בבית. שמות אחיי: יהודה, אלי ושלמה ושמות אחיותיי: שרה מרגלית חנה וציפי. כולנו שומרים על קשר רציף וקבוע. שמות אחיי ואחיותיי נבחרו על ידי אבי אשר היה רב גדול ורצה שנמשיך את מורשתו. אך לצערי אף אחד מאתנו לא המשיך את דרכו ואני היחידה ששומרת מצוות מבין כל אחיי ואחיותיי.

גדלתי בעיר קזבלנקה. אבי תמיד רצה לעלות לארץ שכונתה בפיו "ארץ הקודש" וכולנו חיכינו בציפייה לעליה לישראל עקב דימויה בפי אבי. בשנת 1954 עלינו לארץ כשהייתי בת שבע. הניתוק מהמשפחה שנשארה במרוקו היה מאוד קשה. בראשית חיינו בישראל התיישבנו במושב ובו חיינו תקופה מסוימת עד שעברנו להתגורר בעיר. אירוע אחד שזכור לי מילדותי באותו מושב הוא הצריף שבו חיינו בתקופה בה עלינו לארץ. הצריף לא היה גדול ובו נדחקנו 10 נפשות, חלקן תינוקות, ולכל אחד מהילדים הבוגרים היה תפקיד מסוים בעזרה בניהול הבית. תפקידי היה ללכת להביא מים ואוכל מהעיר הקרובה, בביתנו לא היו מים ולא שירותים, דבר אשר הקשה על שהותנו שם. אני זוכרת שכל לילה כשהלכנו לישון על סדינים אשר נפרסו בפשטות על רצפת הצריף הייתי מחבקת את בובתי אשר קיבלתי מתנה מדודתי במרוקו בזמן שהותנו שם. לצערי בובה זו אבדה עם השנים באחד המעברים מבית אחד לאחר.

אחד מתחביבי היה איסוף בולים, נהגתי לאסוף אותם עם אחותי הצעירה מרגלית, תחביב זה העסיק אותנו  בזמן שההורים יצאו לעבוד. כיום גם נכדי אוסף בולים ואני שמחה שהעברתי לו את אהבתי זו. תחביב נוסף היה קריאה, אהבתי מאוד לקרוא ספרים ולדמיין את הסיפורים. ולשמחתי גם אהבה זו לקריאה עברה בירושה לנכדי נועם.

לאחר שעברנו לעיר חדרה חשנו שיפור משמעותי באיכות חיינו. בחדרה התחלתי ללמוד בבית הספר. אני לא הייתי בין חכמי הכיתה ולהוריי לא היה זמן להתעניין אם הצלחתי או לא, מכיוון שהם ניסו לדאוג לפרנסתנו. בבית הספר היו שיעורים אשר אני מצטערת שלא השקעתי בהם כגון שיעורי אנגלית, קושי זה מלווה אותי עד היום .לא היה לי הרבה זמן לשחק או ליהנות מדברים אחרים מכיוון שהייתי צריכה להתחיל לעבוד בגיל צעיר מאוד כדי לעזור לפרנסת הבית. יש לי זיכרון אחד מילדותי והוא המרק של אמי ה"חשו". מרק אשר היינו אוכלים פעם בשנה ואמי הייתה עובדת  במטבח במשך 5 שעות כדי להכינו ,אך כל הציפייה הייתה שווה.

ילדותי הייתה דלה מאוד: לא היו לי הרבה בובות צעצועים או אפילו זמן איכות עם הוריי. לא היו לי הרבה חברות, ולא היה לי הרבה עיסוקים חוץ מעבודתי (אשר התחילה בגיל 12). אין לי הרבה זיכרונות מגני או מבית ספרי, אך זכור לי שהלימודים היו מאתגרים ביותר וציוניי היו ממוצעים. תמיד רציתי להיות רופאה, אולי בגלל שמגיל קטן כיוונו אותי למקצוע זה. אמי אשר לא הייתה בעלת השכלה גבוהה רצתה שאצליח יותר ממנה וכיוונה אותי לכך. כיום אני מבינה עד כמה היא צדקה ולפני יציאתי לגמלאות עבדתי כאחות. זהו המקצוע הכי קרוב להגשמת חלומה של אמי שאהיה רופאה.

עיסוקי כאחות

בגיל ההתבגרות שלי הייתי שונה מרוב הבנות שחיפשו חבר. אני לא הייתי הכי מקובלת חברתית ודבר זה השפיע על עתידי בצורה משמעותית. בצבא שרתיי כאפסנאית. בגיל 21 הלכתי לקורס לאחיות. לא היו לי הרבה אפשרויות לבניית עתידי וגם האמצעים היו דלים ביותר, בלי תמיכה מההורים ובלי מישהו שיעמוד לצדך ברגעיך הקשים. בקורס לאחיות למדתי איך להתחבר לאנשים והחשוב ביותר – למדתי שהיו שני דברים שהקשו על התקדמותי: עדתי והשכלתי. היות והשתייכתי לעדות המזרח, חייתי בתחושה שהתקדמתי פחות בעבודתי כאחות מאשר חברותיי למקצוע מן העדה האשכנזית. כמו כן השכלתי המועטה ביחס לאחרות פגעה בסיכויי להתקדם. כעבור 3 שנים כשסיימתי את לימודיי כאחות עבדתי בבית החולים "שער מנשה" בחדרה, בו התנסיתי בעבודתי. כעבור כמה שנים עברתי לעבוד בקופת חולים דרומית בנצרת עילית. במקום זה עבדתי יותר מעשרים שנים ובו צברתי ניסיון חיים וחכמה. דבר שזכור לי מתקופת עבודתי כאחות הוא חולה שפגע בי וכעס על היותו מרותק לכיסא וניסה להוציא את תסכולו עליי. אני הייתי מאוד מופתעת ובעקבות הפגיעה בי, לא באתי לעבודה במשך כמה ימים. מקרה זה השפיע עליי במידה רבה עד כדי כך שעברתי לסניף אחר של קופת חולים בעיר. עבודתי סיפקה את כל צרכי. גם אחרי שיצאתי לפנסיה המשכתי לעשות ביקורי בית בכל העיר ולעבוד כמטפלת פרטית.

מנהגים ומסורת

אחד מהמנהגים שנהוג לחגוג במשפחתנו הוא הכנת ספינג שזהו מאכל מרוקאי שדומה לסופגניה אך בלי ריבה. אני מכינה אותו בחנוכה, שבועות ובימי שמחה מיוחדים. החג האהוב עליי הוא ראש השנה והוא מועדף עליי מכיוון שבו אנו נוסעים לירושלים כל המשפחה המצומצמת ומטיילים בכותל  ובעיר העתיקה. בחגים אני חוגגת עם כל המשפחה המצומצמת (הילדים שלי ונכדיי): אנו צוחקים, מדברים ואוכלים מאכלים מיוחדים. בסיום הסעודה אני מכינה תה מיוחד שלמדתי מאמי, הוא מורכב מצמחים אשר אני מגדלת בגינתי וטעמו מיוחד במינו. יש לי ארבעה ילדים: עדי, ענת, עידן ודונה, ועשרה נכדים. ילדיי באים לארוחת שישי כל שבוע. כל ארבעת ילדי ונכדיי חיים בארץ ונכדי הבכור והמיוחד הוא נועם. אני תמיד אומרת לנכדיי:"להשקיע ,ללמוד כיוון שהלימודים בונים עתיד לא רק לך, אלא גם למשפחתך".

סיפור האהבה שלי ושל אברהם

בעבודתי בקופת החולים כאן בנצרת עילית הכרתי הרבה אנשים, וחברה שעבדה עמי סיפרה לי שאחיה מחפש אישה ובאותה תקופה היה לחץ מההורים להתחתן, ואף אני רציתי בעל ולכן הסכמתי להכיר אותו. לאחר מספר ימים חברתי סידרה לנו פגישה. באותו יום חיכה לי בשער גבר צעיר יפה עם שיער שחור ושפם .ישר הבנתי שהוא מצא חן בעיני. אותו ערב בילינו בבית קפה ודיברנו כל הלילה, ושמתי לב שגם אני מצאתי חן בעיניו. בסוף הלילה הזמין אותי אברהם (זה היה שמו של הבחור) לסרט בהמשך השבוע. אני לא ידעתי מה לענות, אך בגלל החיבור שנוצר הסכמתי והשאר – היסטוריה. כעבור שנה וחצי הזמין אותי אברהם לביתו. אני לא הבנתי מה פשר ההזמנה הפתאומית וסרתי לביתו. כשפתחתי את הדלת ראיתי אותו עם טבעת בידו כורע ברך ושואל אותי אם אסכים להינשא לו. כמובן שהסכמתי ובאותו רגע הבנתי שאני הולכת להתחתן עם גבר חלומותיי. החתונה נקבעה חודש אחרי ההצעה. בגיל 21 בשנת 1970,נישאתי לאברהם פסו וכעבור שנה בגיל 22 נולד לי בננו הראשון. נולדו לנו 4 ילדים והיו לנו הרבה חוויות מיוחדות ואירועים משמחים. הוא נפטר ב 2014 לאחר שהשאיר אחריו ילדים נכדים ואותי. כולנו אהבנו אותו מאוד. כיום הילדים והנכדים באים לבקר באופן לא סדיר אבל לפחות שלוש פעמים בחודש. כיום אני מנסה לעזור כמה שאני יכולה לילדיי בכך שאני שומרת על הנכדים ובאה לבקר. אני מנקה ומסדרת את ביתי כל יום, משקה את גינתי ומכינה אוכל לילדי ולקרובי אשר באים לבקר.

הזוית האישית

הנכד נועם: אני למדתי כל כך הרבה דברים על סבתי שאף פעם לא היה לי זמן להתעמק בהם. אני מרגיש שלמדתי המון הן על אישיותה והן על ההיסטוריה של משפחתי, דבר חשוב מאוד אשר ילווה אותי למשך כל החיים.

סבתא ברוריה: נזכרתי בדברים אשר קרו מזמן ואשר כל כך נהניתי להתעמק בהם אחרי הרבה שנים. אני שמחה שעושים את העבודה הזאת אשר תורמת לנערים צעירים ועוזרת להם ללמוד על הדברים החשובים בחיים.

מילון

קזבלנקה
קזבלנקה: העיר הגדולה ביותר במרוקו מונה כ 3.3 מיליון אנשים. עיר הנמל והמרכז הכלכלי של מרוקו. (ויקיפדיה)

בולאות (איסוף בולים)
בולאות היא המילה העברית המתרגמת את המונח הלועזי פילטליה, ומשמשת לציון העיסוק בלימוד ואיסוף פריטים הקשורים לעולם הדואר ואמצעי התשלום המשמשים אותו. זהו תחום רחב מאוד של עיסוקים, החל בתחביב הפופולרי של איסוף בולים, עבור דרך מגוון רחב של בעלי מקצוע וארגונים המטפחים את התחום ומוצאים בו את פרנסתם, וכלה בפרסומים ובמחקרים עיוניים ברמה האקדמית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני תמיד אומרת לנכדיי להשקיע וללמוד בגלל שלימודים בונים עתיד לך וגם למשפחתך“

”בקורס לאחיות למדתי שהיו שני דברים שהקשו על התקדמותי: עדתי והשכלתי“

הקשר הרב דורי