מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי נולד בכפר ליד העיר קישינב במולדובה. סבא היה מה שנקרא "בן זקונים", כלומר הוא נולד כשהוריו היו מבוגרים – אמו היתה בת 38 ואביו בן 42. בימים ההם, זה לא היה מקובל.

מייד לאחר שסבא נולד פרצה מלחמת העולם השניה. סבא גדל במדינה קומוניסטית שבה השלטון אינו דמוקרטי ולמעשה הוא הכתיב לאזרחים איך לחיות ומה לעשות. מכיוון שהשלטון ידע שהיהודים יהיו בסכנה במידה שהנאצים קרובים, הוא שלח את היהודים רחוק, לכיוון מזרח, למדינות האסיאתיות של ברית המועצות. סבא סיפר לי שהם ברחו בכרכרות ומשם ברכבת ומשם באוניה, הפליגו בים הכספי והגיעו לעיר באקו, בירת אזרבייג'אן.

סבא מספר שהתושבים קיבלו אותם מאד יפה (הוא לא זוכר כי הוא היה תינוק, אבל סיפרו לו) ואפילו נתנו להם לישון בבתים שלהם, אירחו אותם ונתנו להם לאכול, והם בתמורה – היו עובדים ועוזרים להם.לאחר המלחמה המשפחה חזרה לקישינב.

בשנת 1973 סבא, סבתא, דודה אנה וכל המשפחה של סבתא לריסה עולים לארץ מטעמים ציוניים. סבא היה בן 34, כבר נשוי ללריסה, רופאת ילדים, ואב לילדה בת 8 – אנה, דודה שלי. במקצועו סבא מהנדס חשמל. סבא זוכר שבדרך משדה התעופה לטבעון, למקום בו היה האולפן, הם ראו את הים הכחול והיפה.

סבא השאיר בקישיניב את אמו, רוזה, שהיתה בת 72 וזוג אחיות. הן עלו לארץ מספר שנים אחריו. אז היה יקר לעשות שיחות טלפון לחו"ל, ולא היה אינטרנט, וסבא שהפרידה מאמו היתה מאד קשה עבורו, רצה קודם כל ללכת לדואר לשלוח מכתב לאימו ולהודיע לה שהכל בסדר. שאלתי את סבא – האם ידע לדבר עברית? והוא ענה שלא, אבל ידע שיהיה בסדר, כי יהיו ישראלים שבוודאי ידעו כמה מילים ברוסית או פולנית או יידיש.

סבא מתאר שצעד ברחוב שכולו עלייה ולפתע שמע – רעש מוזר ומפחיד – אזעקה. סבא אומר שלא היה לו מושג מהו הרעש, והוא שמע אותו לראשונה בחייו. הוא לא ידע מה זה אומר. הוא לא קישר את זה לעובדה שברקע התחוללה מלחמת יום הכיפורים. אנשים ברחוב, ישר פנו אליו והסבירו לו שעליו להסתתר.

וככה סבא, הפך להיות ישראלי.

הזוית האישית

אורי: היה לי ממש כיף עם סבא שלי ולמדתי הרבה עליו.