מאגר סיפורי מורשת

הקדמה

הסיפור, "האורה של המשפחה" הוא סיפור עליה של סבתא רבתא שלי ושמה אורה, אשר עלתה ממרוקו באנייה בשנת 1949, שנה אחרי קום המדינה.

סבתא אורה היא אישה מיוחדת, מפנקת, אוהבת לארח בביתה את כל המשפחה ובחגים נפגשים אצלה כל הנינים, הנכדים והדודים. לסבתא אורה 24 נינים ו- 16 נכדים שאוהבים אותה מאוד.

בכל פעם שאני מגיע לסבתא היא מספרת לי סיפורים מעניינים על תקופת העלייה ממרוקו, על התקופה שלפני העלייה ואחריה.

בסיפור זה אשתף אתכם בחוויות וזיכרונות מחייה של סבתא, על המנהגים שהביאה ממרוקו, על חווית העלייה, איך עלתה ארצה ואיך הרגישה כשבשרו לה שעליה לעזוב את ארץ מולדתה ולהיפרד מהוריה עד שגם הם יעלו ארצה.

בסיפור זה סבתא מספרת על ההתאקלמות בארץ ישראל, לימוד השפה העברית וגידול של שישה ילדים בחדר וחצי, ומדוע לדעתה בתקופתה היה יותר קל לגדל ילדים ועוד הרבה סיפורים מעניינים כמו: איך בתקופה זו הכירו והתחתנו? מה הילדים עשו בשעות הפנאי ובמה שחקו? איך התגוננו בזמן מלחמה ואיך הסתדרו בלי חשמל וטלוויזיה?

על כל זאת תקראו בסיפור של סבתא אורה המיוחדת.

רקע

סבתא אורה היא אימה של סבתי תמי, שאני מכיר והקשר שלנו מיוחד וקרוב.

בשבילה אני אחד מתוך 24 נינים, אבל בשבילי היא כמו סבתא. מאז שאני ילד קטן אני מבקר אותה. בכל החגים כולנו מתכנסים אצלה ובשבילה זה הדבר הכי חשוב שכל המשפחה תהייה ביחד.  כשהייתי קטן הייתי בא אליה כשהייתי חולה  והיא הייתה מפנקת אותי ומכינה לי אוכל מתבשיליה, שהביאה ממרוקו ומספרת לי סיפורים רבים. סיפורים אלה סיקרנו אותי מאוד ולכן החלטתי לראיין אותה ולהביא את סיפורה וגם ללמוד על סבתי תמי דרך סיפוריה.

"האורה של המשפחה"

שמי זוהרה, נולדתי ברבט, בירת מרוקו. עיר גדולה מאוד ושם גר מלך מרוקו, חסן. הוא היה ערבי, התייחס ליהודים מאוד יפה. חיינו בתנאים טובים, הכל היה בשפע. היה שוק שבו קנינו את כל הירקות והפירות. גרנו בעיר העתיקה (מל'אח), שכונה שחיו בה רק יהודים. בילינו בבתי קולנוע, שחינו בים ובברכות (לפלאז').

במרוקו היו שדרות יפות עם חנויות הלבשה, רהיטים ובתי קפה. למדנו בבית ספר יהודי (הלאונס) למדנו עברית בחדר, לימודי תורה.

כשהייתי בגיל 15 הכירו לי את סבא מכלוף, שהיה החבר הראשון שלי. במרוקו היה נהוג להתחתן בגיל צעיר דרך שידוך.  שידכו לי את סבא, שהיה חבר של אחי. היו אומרים לנו עם מי להתחתן, לא כמו היום שאנשים בוחרים בני זוג מתוך אהבה. סבא לקח אותי לאכול גלידה כשהייתי בגיל 14. הייתי ביישנית ואכלתי את הגלידה לאט, לאט והמלצר אמר לי: "חמודה עד שתגמרי את הגלידה החנות תיסגר".

יום אחד כשהייתי בת 15, אני ממש זוכרת שהגיעו אנשים מהסוכנות היהודית והודיעו לנו על העלייה הבלתי לגאלית (בלתי חוקית) לישראל. נתנו לנו מעט זמן להתארגן וההתארגנות הייתה חשאית בגלל שהממשלה לא הסכימה לעלות לארץ. באותה תקופה הייתי נשואה כבר לסבא מכלוף ותכננו לעלות יחד עם אחי הגדול. משלחת ציונית שכנעה אותנו לעלות מקזבלנקה לצרפת ומצרפת לארץ ישראל.

כל המשפחה ליוותה אותנו לקזבלנקה ונפרדה מאתנו. הפרידה הייתה מאוד קשה, כי ההורים שלנו נשארו במרוקו ועלו לארץ רק בשלב מאוחר יותר, בנוסף, הייתי בהיריון לילד הראשון.

היציאה החשאית ממרוקו

יצאנו בחשאי ממרוקו ב- 11:00 בבוקר, עלינו לאונייה מקזבלנקה לצרפת, ובצרפת נשארנו בבית מלון ארבעה חודשים, ולאחר מכן המשכנו לישראל.

משך השייט היה תשעה ימים. היה קשה וצפוף אבל עברנו את זה בשלום.

                             העלייה לארץ ישראל באניית "יציאת אירופה "

ההגעה וההתאקלמות בארץ ישראל

הגענו לארץ ישראל לבית העולים בעתלית, קיבלו אותנו מאוד יפה. ישנו 3 משפחות באוהל אחד במשך ארבעה חודשים. בגיל 16 ילדתי את הילד הראשון. התינוק היה בבית החולים "הלל יפה" בחדרה, הבן הבכור שלי, דוד. עד גיל 22 ילדתי 6 ילדים: דוד, ישראל, יצחק, שרה, תמי, הרצל. בתקופה הראשונה גרנו באוהלים ולמרות זאת היינו מאוד שמחים להיות בארץ ישראל, לא היה לנו קשה, וקיבלנו כל דבר בשמחה כי רצינו לעלות לארץ הקודש.

בהמשך, הגענו לצריף בהרצליה ומהרצליה עברנו לבאר שבע. כשהגענו שינו לי את השם מזוהרה לאורה.

דיברנו מרוקאית ולאט לאט למדנו את השפה העברית באולפן. אני גידלתי את הילדים בבית, ובשלב מאוחר יותר התחלתי לעבוד במפעל טקסטיל בבאר שבע. סבא עבד בבאר שבע בסולל בונה, בבניין.

החיים בארץ היו מעניינים. היינו מבשלים על פתילייה עם נפט וסירים גדולים. היה מקרר בלי חשמל, קונים קרח ושמים במקרר. היינו  6 ילדים ושני מבוגרים בבית בחדר וחצי (28מטר). כל הילדים היו ישנים באותו חדר ובכל מיטה  שני ילדים. הייתה לנו גינה ובה לול תרנגולות. התרנגולות היו מטילות ביצים והיינו אוכלים אותם.  גידלנו עצי פרי ועצי זית וכל הירקות.

לילדים היו תפקידים: ניקיון, צחצוח נעליים, הבנות לא היו יוצאות מהבית עד אשר היו מארגנות את כל החדרים.

היינו קונים בדים מהשוק והייתי תופרת בגדים לבנות ולעצמי ולאמי. גם בפורים הייתי תופרת תחפושות. לבנים קנינו חליפות בחנות בגדים.

גם בארץ היינו מבלים כמשפחה, היה קולנוע אחד בבאר שבע, כולם היו הולכים לאותו קולנוע עם הילדים. היינו הולכים לברכה. בשבת היינו מתפללים בבית הכנסת, כל הילדים היו הולכים עם סבא להתפלל. ניהלנו  אורח חיים מסורתי.

סבתא רבתא אורה במפעל הטקסטיל בו עבדה

מלחמת סיני

אחרי שבע שנים שהיינו בארץ, באוקטובר 1956, פרצה מלחמת סיני הידועה גם בשם, "מבצע קדש", מלחמה קצרה בין ישראל למצריים, במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני ולאחר סיום המלחמה, פינתה ישראל את כל השטח שכבשה.

כדי להגן על עצמנו חפרנו שוחה, בונקר מתחת לאדמה עם שקים של חול שהגנו עלינו מפני הפצצות.

ההיכרות של סבתא תמי עם סבא ישי

תמיד היינו משפחה מאוחדת מאוד, עזרנו אחד לשני, הילדים הגדולים היו עוזרים לילדים הקטנים. תמי סבתך, הייתה קשורה מאוד לאחיה הבכור דוד שהיה עוזר לה בשיעורי הבית וכשדוד גדל לפני הצבא הוא למד בחיל הים במכמורת עם סבא שלך ישי. סבתא תמי הכירה את סבא ישי בגיל 17 כשיום אחד טיילה עם אחותה שרה ומהרגע שנפגשו הפכו להיות חברים ואחרי כן התחתנו.

המשפחה של סבא ישי באו מפולין וקיבלנו אותם בברכה לביתנו. כשישי היה בא אלינו הייתי מכינה לו את הקציצות הפולניות שהוא אוהב עם הכרוב, כי המאכלים שלנו היו שונים מהמאכלים שאליהם היה רגיל ועד היום שמגיע אלינו בחגים אני מכינה את סיר הקציצות של ישי שכולם אוהבים ומבקשים לאכול אותם. ההורים של סבא ישי, לולה וסטשק היו מגיעים אלינו והיינו נפגשים בחגים ובאירועים מיוחדים .

החיים של פעם שהיינו צעירים היו טובים ויותר קלים ממה שהם היום אפילו שהינו צריכים לכבס בידיים ולבשל בפתיליות. הילדים היו משחקים במה שיש בבית, עם סירים ומחבתות ונפגשים עם חברים בשכונה. הילדים היו מסתפקים במה שיש והיו מקשיבים להורים ומכבדים אותם. היום התקופה השתנתה, קשה יותר לגדל ילדים וההורים עובדים קשה כדי להתפרנס ולקנות את מה שהילדים מבקשים. עד היום הילדים שלי מכבדים אותי ודואגים לי והם הדבר הכי חשוב לי בחיים.

אחרי ששמעתי את סיפורה של סבתא הבנתי עוד יותר כמה סבתא אורה היא אישה צנועה ומיוחדת. סבתא אולי גרה בבית קטן ופשוט, אך הוא תמיד נקי ומסודר, מלא כל טוב, פתוח ומלא אהבה לכל מי שבא. בזכות הנתינה הגדולה של סבתא אנו משפחה מאוחדת ומגובשת והדבר שלמדתי מסיפורה היא האופטימיות של סבתא, לראות תמיד את הדבר הטוב בכל דבר גם כשקשה, להסתפק במועט ולראות את הדברים הקטנים שהם הדברים החשובים בחיים.

הזוית האישית

סבתא אורה – הרגשתי מאוד שמחה שהנין שלי מתעניין ושואל שאלות ורוצה לדעת על השורשים של המשפחה. שמחתי לספר לו את הסיפורים כמו שאני מספרת לכל הנכדים והנינים. זה חשוב שהילדים ידעו על העבר של משפחתנו ויעבירו את הסיפורים הלאה לדורות הבאים.

תמיר – היה לי מאוד כיף ומעניין לעבוד עם סבתא אורה, ללמוד מהסיפורים על השורשים של משפחתי, עוד למדתי על דרך ההתמודדות שלה והיכולת להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה ולראות בכל דבר את הטוב שבו. למדתי על חשיבות ערך המשפחה, העזרה והנתינה אחד לשני ולמדתי להעריך את מה שיש לנו היום ולהבין שפעם הילדים הסתפקו במעט מאוד והיו שמחים על מה שיש להם וכיבדו את הוריהם.