מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בבגדד

גדלתי בבגדד בשכונה שנקראה סטיידיאפ. אבא שלי יוסף, או אבו שועה (שם הבן המבוגר שלו היה יהשוע) היה זמר מפורסם, שר בחתונות. אמא שלי טפיחה (תפוח בערבית) הייתה עקרת בית. אני הייתי הצעיר מבין שלושה אחים. אנחנו היינו במעמד בינוני, הדודים שלי היו עשירים.  אני זוכר שכשהייתי בגן, כל הילדים ישבו בספסל ולמדנו אותיות. היו גני שעשועים עם נדנדות אבל היה תור ארוך לנדנדה. היו לנו אופניים. למדתי בבית ספר יהודי קטן. הכרנו בעיקר יהודים וכמה מוסלמים. השפה שדברנו הייתה שונה מהשפה שדברו המוסלמים, אך יכולנו להבין אותם.

סבא רבא של סבא נעים

הקשרים עם המוסלמים לפעמים היו טובים, ולפעמים לא. הבית הספר היסודי היה בית ספר קטן.  כשהייתי ילד אהבתי לשחק פינג פונג והייתי אלוף בית הספר. לבית ספר הלכנו ברגל, כעשר דקות הליכה. היו תקופות שלבשנו בגדים רגילים, והיו תקופות שבקשו שכולם ילבשו אותו דבר, תלבושת אחידה, מכנסים וחולצה. אבא שלי היה צריך ללכת לחנות מסוימת בשוק לקנות את הבגדים. גם קנה לי ולאחים שלי ספרים. אלה שהיה להם כסף קנו גם מחברות. כתבנו בהתחלה עם עפרון ואחר כך עם עט דיו. אבא קנה לנו תיק. היו ילדים שלא היה להם כסף לתיק ואמא שלהם תפרה להם את התיק לבית הספר. היינו לוקחים עד ארבעה ספרים בתיק.

כשהייתי ילד, היו לי מעט משחקים, אבא שלי הזמין מנגר מכוניות מעץ. אני אהבתי להסתכל על הדודים שלי שבנו דברים וגם למדתי להכין בעצמי דברים מעץ.

כשהייתי ילד בבגדד היינו אוכלים לארוחת בקר בצל וגבינה. בצהרים אכלנו פיתה עירקית (הפיתה של היהודים הייתה שונה מהפיתה של המוסלמים.  היה חומוס, קבב, קיצ'רי (אורז עם בשר), היו גם גבינות. בצהרים אכלנו קובה. הדודים שלי גידלו ענבים, כשהיינו ילדים הלכנו לראות את הענבים של הדודים שלי, ואהבנו לראות אם הם כבר עלו לקומה השנייה. הייתי ילד טוב. כשהייתי בן 12 ש' אמא שלי נפטרה מאולקוס. לאבא שלי היה מאד קשה. אנשים ריחמו עליו שנשאר לבד עם שלושה ילדים והביאו לו אוכל. אחרי כמה זמן אבא שלי התחתן שוב עם אישה בשם אלה.  הוא הסתדר איתה, לפעמים היו חילוקי דעות. החברים שלי ספרו לי ספורים מפחידים על אמא חורגת, וזה השפיע על הקשר ביננו.

אחרי שסיימנו את בית הספר היסודי היינו צריכים ללכת לבית ספר תיכון גדול. היה קשה להתקבל. עברנו בחינות. בגלל שאבא שלי היה זמר מפורסם וכולם הכירו אותו, המנהל קיבל אותנו. גם אחי יהושוע הלך לשם אך אחי נזם לא הלך.  אני זוכר מתקופת התיכון שיום אחד היינו אצל דוד אליהו וכל המבוגרים הסתגרו בחדר והתלחשו והנשים התחילו לבכות, ואנחנו הילדים היינו בחדר אחר ופחדנו ולא ידענו מה קורה. אז יצאה דודה סרח ואמרה שאיש בשם היטלר אוסף את היהודים באדמה שקוראים לה פולניה ומשמיד אותם. ובכדי להרגיע אותנו היא אמרה: "אל תפחדו, זה רחוק והוא לא יגיע אלינו". בבית הספר היה לנו מורה לשפה הערבית שלקח על עצמו לידֵע אותנו בחשאי על מה שהגיע מידיעות על השואה. הוא היה כותב על הלוח משפט ובינתיים היה מספר בשקט, תוך כדי הסבת המבט מדי פעם אל החלון שמא יתקרב מנהל בית הספר וישמע שהוא סטה מהתכנית.

אח שלי הגדול אהב כלבים, לכלבה של דודה שלי נולדו גורים, ונתנה לנו כלב אחד. קראנו לו ג'ימי. פעם אחת הוא קרע לאח שלי את כל ספרים של בית הספר ואבא שלי כעס ואמר שצריכים להוציא את הכלב מהבית. נסענו לעיר אחרת, קראדה,  קשרנו אותי בעץ. אחרי זמן קצר הכלב חזר הביתה לבד. אז נסענו לעיר רחוקה יותר וקשרנו אותו בעץ. הוא כבר לא חזר. הייתי מאד קשור לג'ימי, ונסעתי כמה פעמים לחפש אותו ולא מצאתי אותו. הייתי מאד עצוב.

כשגדלתי עבדתי קצת בבית הדפוס של הדודים שלי. אח שלי הבינוני נזם היה מאד שובב, היו לו בעיות בבית הספר. יום אחד הוא נעלם, מאד דאגנו ואחר כך קבלנו מכתב. הוא הגיע לישראל והתגייס לצבא הבריטי.

כשהייתי נער אני וחבר טוב שלי, היינו מחכים לעונה שבה נהר החידקל היה זורם בעוצמה, ואז שחינו וחצינו את החידקל מגדה אחת לשנייה. על הגדה השנייה היה כפר. בתוך הכפר היה שוק. תמיד לקחנו שתי מטבעות שערכם שני פילס ובסכום הזה הינו מפנקים את עצמנו וקונים ממתק בשם זנגוליה ולחמנייה בשם סימוניה, והיינו שמים את הזינגוליה, שהוא מאד מתוק, בתוך הסימוניה, אוכלים את זה ומטיילים בכפר. אחר כך היינו שוחים בחזרה הביתה.

המעבר לישראל

כשהייתי בן 22 יצא חוק שמאפשר לעלות לארץ למי שמוותר על האזרחות העירקית. באותה תקופה אחד הדודים שלי אברהם עבר תאונת עבודה והוא התעוור. הוא נזקק לניתוח, והחליט לנסוע לעבור אותו בישראל. בגלל שהוא לא ראה היה זקוק לבן לוויה ואני התנדבתי לנסוע איתו. ככה הגעתי עם דוד שלי אברהם במטוס לישראל. הגענו למעברה ליד בית ליד, גרנו באוהלים. כל הזמן היינו בקשר עם אבא שלי . לאבא שלי לא היה טלפון בבית, אבל היה טלפון לדודים, וכך נשארנו בקשר.

אחרי זמן קצר בארץ גייסו אותי לצבא. אני אהבתי תמיד ללמוד מאנשים אחרים, הייתי מסתכל ולומד כל מני דברים. כשהייתי בבגדד בן דוד לי לימד אותי חשמל ורדיו. הוא הזמין לי ספרים על חשמל ולימד אותי איך להסתכל על מנוע. כשקראו לי לצבא אמרתי שאני טכנאי של רדיו (למרות שלא הייתי). שלחו אותי לעבוד בייצור מתחת לאדמה, מקום שכולם פחדו להיות בו. נתנו לי מדריך. הייתי מתקן מכשירי קשר של ג'יפים. אבא שלי ואמי החורגת הגיעו אחר כך לארץ והתיישבו בקרית אונו.

הייתי בצבא כשלוש שנים כטכנאי של מכשירי קשר. אחרי הצבא עבדתי בבסיסים צבאיים, כי התמצאתי בתחום של קולנוע. בניתי מגלגלים וגלגלי שיניים מכונת הקרנה והייתי עובר בין בסיסים צבאיים ומקרין סרטים. באותם שנים, בתחילת שנות השישים, היה קשה למישהו מעדות המזרח לקבל עבודה טובה כמו במשרד התקשורת. היה צורך בטכנאי שידור  למשרד התקשורת באילת. הדרך לאילת הייתה מסוכנת באותה תקופה, כי  ערבים ירו על האוטובוסים שעברו בדרך ואף אחד לא הסכים לרדת לאילת. מכיוון שהייתי רווק והייתי צריך עבודה, הסכמתי לעבוד באילת וכך השתלבתי במשרד התקשורת. הייתי מתקן משדרים וטלפונים. הייתי  באילת כמה שנים. פעם אחת הגיע דני קיי לסניף של משרד התקשורת  בתל אביב והוא היה זקוק לשיחה דחופה לחו"ל. אני עזרתי לו להתקשר לאשתו והוא הצטלם איתי.

בתמונה: סבא נעים עם הקומיקאי היהודי דני קיי

הרווחתי טוב והייתי שולח כסף להורים שלי. אחרי שחסכתי קצת כסף החלטתי לקנות דירה. קניתי דירה בפרדס כץ, ובהמשך מכרתי אותה וקניתי דירה אחרת ברמת גן.

את אשתי רוזי הכרתי דרך מכרים. התחתנו בשנת 1968 כשהייתי בן ארבעים. גרנו ברמת גן. אני המשכתי לעבוד במשרד התקשורת, היו שולחים אותי כל פעם למקום אחר. אשתי הייתה עקרת בית. בשנת 1969 נולד הבן הבכור שלי יוסי. בשנת 1970 נולד הבן השני שלי דוד ובשנת 1973 בני הצעיר אלון. גרנו ברמת גן כל השנים ובשנת 1991 עברנו לאשדוד בעקבות אחי שעבד בנמל אשדוד. רצינו לעבור לבית פרטי ולהיות קרובים לים.

בתמונה: המשפחה

בתמונה: סבא נעים וסבתא רוזי ביום חתונתם

הזוית האישית

הדר: היה מאד מעניין לשבת עם סבא שלי נעים ולשמוע את הסיפורים מהילדות שלו. נדהמתי לשמוע מה הוא אכל לארוחת בקר (בצל וגבינה) למשל. הכל מאד שונה ממה שאוכלים היום לארוחת בקר. הופתעתי לשמוע שהיה לו כלב ושהיה אלוף פינג פונג בבית הספר. אהבתי גם שהוא בנה בעצמו מכונת הקרנה מגלגלים של אופניים וגלגלי שיניים.

סבא שלי מאד נהנה לספר לי את סיפור הילדות שלו ואני מאד שמחתי לשמוע אותו. בגלל שסבא שלי לא יכל לבוא לבית הספר ביקרתי אותו בבית, שאלתי אותו שאלות ואכלנו ביחד פיצה וגם זה היה ממש נחמד. אבא ואמא שלי הגיעו לבית הספר לעזור לי בעבודה ומאד נהניתי שהם באו.