מאגר סיפורי מורשת

אבי ששמו היה זלמן (אמיליו) ברקון גדל בווילנה, פולין במשפחה חרדית. התחתן ונולד לו תינוק. בשנת 1939 הוא פחד שהגרמנים יפלשו לפולין, וברח באנייה לדרום אמריקה. לא היה לו מספיק כסף כדי להציל את אשתו ובנו, אך לא חשב שיקרה להם כל רע עד שיצליח להשיג מספיק כדי להביאם אליו. לרוע המזל, הוא לא הצליח והם נרצחו בפונר, פולין.

 

אמיליו הגיע לבוליביה, שהיתה הארץ היחידה שאפשרה לו להיכנס, ושם הוא נשאר ובנה עסק משגשג.

אמי, פליסיה (לושה) הופנגל גדלה באחת המשפחות האמידות ביותר בלובלין, פולין, עם הוריה ואחותה הקטנה. אבא שלה, (סבי), היה איש משכיל, וגם הוא לא הצליח לברוח בזמן ולהציל את עצמו ומשפחתו, כי כמו הרבה יהודים, לא האמין שהיטלר יפלוש לפולין.

 

בשנת 1939 כשאימא שלי הייתה בת 16, הגרמנים פלשו לפולין, ובין רגע היא ומשפחתה נלקחו לגטו לובלין, שם סבי מת מטיפוס. כשהגרמנים חיסלו את הגטו, היא נלקחה עם אחותה ועוד כמה נשים לטירה של לובלין, שם היא נאלצה לסרוג סוודרים מהודרים לסקי עבור הקצינים הנאצים. מיותר להגיד שהצמר נלקח מהיהודים. המיומנות הזאת הצילה את חייה לזמן מה. אחר כך היא נלקחה למחנה ריכוז מיידנק, שם נספתה אימא שלה בתאי הגזים. כמה חודשים מאוחר יותר היא איבדה את אחותה בצעדת המוות.

 

לבד בעולם, היא נלקחה לעוד כמה מחנות ריכוז, ביניהם גם אושוויץ. היא שוחררה מהמחנה על ידי הצלב האדום השוודי ונלקחה לשנת הבראה בשוודיה. בזמן שחרורה היא שקלה 38 קילו, ולקח הרבה זמן עד שחזרה למשקל תקין ובריאות. אמי סיפרה לנו רבות על תקופת השחרור וההבראה. היא סיפרה שוב ושוב על האסירים ששוחררו ושלא האמינו שהם בבית הבראה. אחרי שנים של רעב בלתי פוסק הם ניסו לקחת אוכל בכמויות לא סבירות בניגוד להנחיית אלה שסעדו אותם. הרבה מתו מאכילת יתר. 

 

אחרי שנה בבית ההבראה דוד שלה, החי בבוליביה, מצא אותה בין רשימת הניצולים, והזמין אותה לחיות אתו ומשפחתו. מכל המשפחה המורחבת הגדולה של הוריי, ניצלו אימי ושני דודים בלבד. 

 

   

 

 

 

אני נולדתי בשנת 1948, שנת קום המדינה. אני קרויה על שם אחות אמי ,אירנה, שנספתה בשואה. יש לי אחות הקטנה ממני בשנתיים, שמה חואני ואנחנו מאוד קרובות מאז ועד היום.                                                                                                                                                                                                                           

 

כשהייתי בת 5 עברנו לסנטיאגו, צ'ילה שם חייתי עד עלייתי לארץ. עד גיל 13 למדתי בבית ספר אנגלי-נוצרי לבנות, כי הוא היה קרוב לבית. בבית ספר הזה התפללנו כל יום תפילות נוצריות והיחס כלפיי וכלפי אחותי לא היה מאוד חם כי היינו הילדות היהודיות היחידות. למנהלת בית הספר וגם לילדות  שלמדו אתנו היו דעות קדומות כלפי יהודים. הרגשתי די בודדה והחברים הטובים שלי היו בעיקר ספרים. 

 

בזמנים ההם לא היו טלוויזיה, ומשחקים אלקטרונים, לכן שיחקנו בחוץ, ובחורף ציירנו, קראנו, ונפגשנו הרבה עם חברים. אני שיחקתי הרבה עם אחותי שהייתה החברה הכי טובה שלי. אספתי בולים, שיחקנו משחקיי דימיון עם הרבה בובות, וציירנו בלי סוף.   

כשהייתי בת שלוש עשרה הוריי החליטו להעביר אותנו לבית ספר יהודי כי פחדו מההשפעה הנוצרית. אהבתי ללמוד וכיוון שהייתי תלמידה מאוד חרוצה קפצתי 2 כיתות, וכך התחלתי כיתה י' בגיל 13 עם נערות ונערים הגדולים ממני בשנתיים. בית הספר הזה  היה מאוד שונה מהקודם, למדנו בו עברית והיסטוריה של העם היהודי, היו הרבה מסיבות, רכשתי חברים וחברות והייתי מאושרת.

למדתי באותה כיתה עם מי שהפך להיות בעלי. הוא היה נער חתיך ופרחח, שקראו לו ריקרדו (הוא החליף את השם לרפי כשעלה לארץ). ההורים של רפי גדלו בסנטיאגו, ויש לו משפחה מאוד גדולה, עם הרבה דודים ובני דודים. סבא של רפי היה אחד המייסדים של הקהילה היהודית. התאהבנו אחד בשני, אבל נפרדנו בכאב גדול  כשרפי ומשפחתו  עלו לארץ לקיבוץ משמר העמק. 

 

רפי סיים את בית ספר התיכון, ואני סיימתי את לימודיי בסנטיאגו, והתחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה.

כשהייתי בשנה שלישית באוניברסיטה פרצה מלחמת ששת הימים, והחלטתי לעלות לארץ מכל מני סיבות, בין היתר כי הבנתי שלעולם אני לא אהיה כמו כולם בשום מקום חוץ מישראל.   

הגעתי לירושלים, ואחרי שנה של לימודי עברית באולפן, נרשמתי לאוניברסיטה העברית והמשכתי את לימודי בפסיכולוגיה. הוריי לא היו מרוצים מהחלטתי לעלות לארץ, כי הם חששו מהמצב הביטחוני אבל הם כבדו את החלטתי. בשנת 1970 אחותי עלתה לארץ וחיה בהרצליה עם משפחתה.                                                                                                                           

 

 

עליתי לארץ לבד, למדתי באולפן ותוך זמן קצר נסעתי לקיבוץ משמר העמק כי רציתי להיפגש  עם רפי.

לקח זמן עד שהמפגש יצא לפועל כי הוא היה בצבא. אחרי כמה שבועות נפגשנו והאהבה בינינו התחדשה.                                                                                                                           

 

בחמש שנים שלא התראינו, שנינו השתנינו, רפי כמעט לא דיבר ספרדית, הוא כבר היה חייל, קצין בצנחנים.                           

 

למרות השינויים, הקשר חודש מהר והתחתנו אחרי שנה וחצי בתאריך 10.9.69, בדיוק באותו תאריך בו התחלנו להיות חברים בצ'ילה שבע שנים מוקדם יותר.                                                                                                                      

 

עד שנת 2005 חיינו בירושלים. ביום החתונה התהלכנו ברחובות תל אביב ולמחרת הלכנו לסרט לראות "הצוללת הצהובה", סרט של הביטלס שרפי אוהב מאוד. השנים הראשונות שלי בארץ היו לא קלות. לא ידעתי לדבר עברית והיה לי מאוד קשה ללמוד למבחנים באוניברסיטה. הייתי רחוקה מהוריי ומאחותי, התגעגעתי לחבריי, ולסגנון חיים הנוח שהיה לי בצ'ילה. 

 

בסנטיאגו היה לי בית גדול, משרתים, חיים קלים, בעוד שבארץ גרתי בדירה מתפוררת ברחוב יפו, והייתי צריכה ללמוד לנקות ולבשל, מה שלקח הרבה זמן וניסיונות כושלים. אבל עם הזמן התרגלתי לשפה, למזג האוויר החם, למאכלים החדשים, למוזיקה והתחברתי עם עולים אחרים שבאו מדרום אמריקה. הפכנו להיות קבוצה מלוכדת, כמו משפחה ועד היום אנחנו ביחד. חיינו, למדנו ועבדנו בירושלים, עיר שאהבנו מאוד. רפי למד כלכלה, ומדי פעם היינו נוסעים לארצות הברית לתקופות שונות. שלושת ילדינו, מיכאל (מיקי), סיון (שנולדה בארצות הברית) ונדב, גדלו בירושלים, וכשעזבו את הבית עברו למרכז.  

 

כשמלחמת יום הכיפורים פרצה, הייתי בהריון עם מיקי. רפי לחם ברמת הגולן, ואחרי תום הקרבות הוא שירת בסיני במשך 9 חודשים. התראינו פעם בחודש כשהוא קיבל חופשה, ובכל ביקור הייתי יותר גדולה. מיקי נולד יום אחרי שרפי השתחרר.

   

 

 

כשרפי סיים את התואר השני בכלכלה, נסענו לברקלי, קליפורניה, שם הוא עשה דוקטורט .סיון, ביתי, נולדה שם. שלושת ילדינו התפתחו, למדו והתחתנו, ולמשפחה שלנו הצטרפו, שלי, עמר ויעלי. אנחנו עברנו להרצליה בשנת 2005, שנה לפני שסיון ביתי, ילדה את תמר, נכדתי הראשונה שעשתה אותנו סבים מאושרים יש לנו בית יפה וגדול, משפחה גדולה, קולנית, מלוכדת וחמה. חמשת הנכדים החמודים שלנו, תמר, עמית, יואב, נועם ועלמה מבלים אצלנו הרבה.

 

אני שגדלתי בלי משפחה גדולה, שמחה עם כל הרעש וההמולה. זה הניצחון האמיתי על כל הסבל שסבלו הוריי.    

  

 

 

 

 תותי וסבתא ננה שותות בבל טי

 

שמחתי מאוד להשתתף בפרויקט הזה עם תמר, נכדתי האהובה שהיא היום בת 9. תמר שאלה הרבה שאלות חשובות ומעניינות עליי ועל המשפחה. בתחילת הפרויקט, תמר פחדה לדבר על השואה, אבל המפגשים האלה עזרו לה, והיא למדה שהשואה היא חלק מההיסטוריה המשפחתית, חלק מהעבר והידע עוזר לנו להתמודד עם ההווה, לשמוח וליהנות ממנו ולהסתכל על העתיד.                                                                                                       

 

 

 סיפור בתמונות

 

תשע"ו – 2016