מאגר סיפורי מורשת

שמי בת שבע, נולדתי לפני 80 שנה, בתאריך 20 ליולי 1939. אמי רחל ילדה אותי בבית החולים הדסה "הר הצופים" בשנה בה נפתח בית החולים. כאשר אמי הייתה בחדר הלידה, הייתה שם אחות יפיפיה שקראו לה בת – שבע, ואמי הבטיחה שאם תיוולד לה בת היא תקרא לה בשם זה, וכך היה: נולדתי יפה ובת – שבע! הצטרפתי למשפחת בן יונה, שישית מבין שמונה אחים ואחיות, להוריי רחל ואברהם שהגיעו לישראל מאורמיה, טורקיה. עד גיל 15 גדלתי והתחנכתי בירושלים בתקופה שלפני קום המדינה ואף בתקופת מלחמת השחרור.

בילדותי

בגיל 15 עברתי לגור בקיבוץ "עין החורש" שבעמק חפר שם המשכתי את לימודיי, ובגיל 17 וחצי התגייסתי לצבא ל"נחל"(נוער חלוצי לומד).

בנעוריי

לאחר שחרורי מהצבא עזבתי את הקיבוץ, וחזרתי לבית הוריי בתל אביב. בשלהי שנת 1959, כאשר הייתי בת 20, יצאתי לבקר את חבריי מהקיבוץ שגרו בדירת מגורים מושכרת בתל אביב, שם פגשתי את ויקטור שהתגורר בדירה באחד החדרים.

ויקטור ואני

ויקטור, יליד מרוקו, עלה לישראל בשנת 1956, כשהיה בן 19. ויקטור ובני משפחתו נשלחו למושב "דבורה" בחבל התענכים (ליד עפולה). עם המעבר למושב ויקטור נדרש לעבוד בחקלאות אך הוא לא היה מוכן לכך, לכן החליט לעזוב לתל אביב וכך נפגשו דרכינו. טרם פגישתנו, כאשר עלה לארץ, החליט לשנות את שם משפחתו המקורי "ביטון" לשם משפחה ישראלי/עברי והוא בחר בשם "אורן". בעקבותיו הלכו גם כל אחיו ושינו גם הם את שם משפחתם. הוריו של ויקטור התנגדו לכך, אך לא נוצר סביב העניין ויכוח ביניהם והם קיבלו את רצונו. ויקטור התגייס לצה"ל ושירת בהנדסה קרבית. לימים, נכדי הבכור עומר התגייס ושירת אף הוא כחובש קרבי בהנדסה, זוהי, ניתן לומר, מעין "סגירת מעגל".

ויקטור ואני יצאנו במשך כשלוש שנים. אני התחלתי לעבוד בחברת חשמל בתל אביב וויקטור עבד כנהג מונית שכיר. בשנת 1962 נישאנו בחתונה צנועה על מדרגות הרבנות בתל אביב. גרנו בדירה שכורה בחולון ובשנת 1963 נולד בנינו הבכור אייל. ויקטור המשיך לעבוד כנהג מונית שעות רבות, לעיתים נאלץ לחזור הביתה בשתיים לפנות בוקר, וישן רק שעות ספורות. בבוקר מוקדם החל שוב את העבודה שלו, חזר בשעה 10:00, 11:00 למנוחה קצרה ויצא שוב להמשך עבודה בשעה 14:00. בזכות עבודתו הקשה, חריצותו והתמדתו הצלחנו לרכוש דירה חדשה בחולון. בשנת 1966 נולדה בתנו מירב ושש שנים לאחר מכן בשנת 1972 נולדה ביתנו הקטנה מיכל.

ילדיי ואני

ויקטור שירת במילואים במהלך שנים אלו ואף השתתף במלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. בזמן שעבד כנהג מונית עבר קורס להוראת נהיגה, בסיומו הוסמך כמורה לנהיגה ואף קיבל אישור לנהל בית ספר לנהיגה. הוא החליט לפתוח בית ספר לנהיגה בראשון לציון, שמו של בית הספר היה "רם". היות והדירה בחולון הייתה צפופה מדי עבור משפחתנו, ובנוסף העבודה של ויקטור הייתה בראשון לציון, החלטנו לעבור לראשון לציון לדירה מרווחת. חיינו התנהלו בראשון לציון אך אני עבדתי במשך 41 שנים בחברת חשמל בתל אביב, ולכן חלק ניכר מזמננו בילינו בתל אביב. כמו כן, אמי התגוררה בחולון, ולפחות פעם בשבוע היינו נוסעים לבקרה. את החגים (ראש השנה ופסח) נהגנו לחגוג במושב "דבורה" עם משפחתו של ויקטור.

החיים בשנות ה -70 וה -80 של המאה הקודמת היו מאוד רגועים, נוחים ונעימים. עבדנו קשה אך לא "קרענו" את עצמנו. בחופשות היינו נוסעים לעיר הקיט נתניה, לכנרת, לסחנה, לאילת ואף לנואיבה בסיני, כשסיני עוד הייתה בשליטת מדינת ישראל. בנוסף נהגנו לנסוע לחו"ל ובילינו רבות ברחבי העולם (עם הילדים ובלעדיהם), במקומות שונים ביבשת אפריקה, אמריקה, אירופה, אסיה, אוסטרליה וניו זילנד.

ויקטור "גידל" ולימד דורות של תלמידי נהיגה – גם אותי ואת ילדינו לימד נהיגה. שמו כמורה לנהיגה "יצא למרחקים". לצערי, ויקטור לא הספיק ללמד את נכדינו ונכדותינו נהיגה.

אייל, בנינו הבכור, נישא לגילת ונולדו לו 3 ילדים: עומר והתאומות נועם וגאיה. למירב, בתנו האמצעית, נולד עמית ולמיכל שהתחתנה עם צחי נולדו גיא ותמיר.

המשפחה המורחבת

אני סיימתי לעבוד בחברת החשמל בשנת 2001, לאחר 41 שנות עבודה. מאז, אני עוסקת בהתנדבות, מאזינה להרצאות, יוצאת לסיורים וטיולים בארץ ובעולם, וכמובן מבלה עם משפחתי.

ויקטור נהג לעשן רבות עד אשר בגיל 55 החליט להפסיק לעשן בבת אחת. למרות זאת, לאחר מספר שנים, חלה במחלת ריאות שאיתה חי ועבד עד גיל 72. בשנת 2009 נפטר ויקטור. כמובן שחסרונו מורגש מאוד, אך מורשתו מלווה את המשפחה כל הזמן. עבור ויקטור, המשפחה הייתה במקום ראשון וכל זמן פנוי רצה לבלות בחיק המשפחה, ארוחות שישי היו מבחינתו "קודש הקודשים" (למרות שאין לנו זיקה לדת). אנו מקפידים לקיים את מורשתו, ובכל שישי נפגשים לארוחה משותפת ואף יותר. בנוסף, גם המפגשים עם המשפחה המורחבת היו חלק מאוד חשוב מההווי המשפחתי, וגם בתחום זה אנו ממשיכים את מורשתו ומקיימים מפגשים מדי פעם ופעם. מספר חודשים טרם מותו תכננו טיול שורשים עם המשפחה המורחבת למרוקו. לצערנו, לא הספקנו לקיים טיול זה, אך כולי תקווה, שביום מן הימים נעשה זאת.

הזוית האישית

סבתא בת – שבע: מאוד אהבתי את הקשר בינינו, למדתי שנכדי תמיר הוא יסודי ומאוד מדייק בדברים, נהניתי משיתוף הפעולה ביננו. איתי שאלת שאלות בנושא הסיפור, וגיליתי עם שאר חברי הקבוצה שבילדותנו היינו שכנות בירושליים והיה קשר בין יגאל (סבו של טומי) ואלכס (סבו של דניאל) ששיחקנו ביחד משחקים משותפים.

הנכד תמיר: היה לי ממש מהנה איתך ואשמח לעוד מפגשים כאלה. למדתי ממך המון ואת הסבתא הכי טובה בעולם.