מאגר סיפורי מורשת

דויד: על מה נראה לך שאנחנו רוצים לכתוב?"

"על הסיפור של סבתא, חשבתי.", "סבתא מריה?", "כן", "מצוין – מתחילים!"

סבתא מריה, אמי, היא סבתא רבתא של דויד.

היא נולדה בגרמניה בשנת 1905, בהמבורג, כבת למשפחה פרוטסטנטית. אביה היה רופא ובביתם היה בית חולים ומקום שיקום לחולי שחפת. בעלה לעתיד של סבתא מריה הוא סבא הנרי, לבית פרידלנדר, סבא רבא של דויד.

הנרי נולד בליון שבצרפת בשנת 1904. אביו היה גרמני יהודי, אמו אנגליה, גם היא יהודיה. אביו של הנרי היה סוחר בדים, וקיים קשרי מסחר עם המזרח הרחוק. בשנת 1910 חזרה המשפחה לברלין. הנרי ומריה, הורי, נפגשו בגרמניה בסביבות 1930. מריה סיימה את לימודי הריתמיקה שלה, והנרי היה בתחילת דרכו בעולם הכתב, הדפוס ועיצוב הספרים. מריה החליטה לעבור להולנד ואבי הצטרף אליה – הייתה שם אהבה גדולה!

הורי בחרו לגור בואסנאר, ליד ליידן. היה להם בית קטן עם גג משופע עשוי קש, גינה קטנה ויער מאחור. החיים היו יפים ושלוים. מתי שהוא בתחילת שנות ה-30' הם נישאו. אבי כתב לכלתו, מריה, כתובה מפוארת בכתב יד, על קלף אמיתי.

בבוקר של אחד מימי 1940 אמי מתעוררת ורואה צנחנים יורדים מהשמיים. מתברר שזו הייתה הפלישה של הגרמנים להולנד. הולנד נכבשה בתוך מספר ימים. בהדרגה החלו להתקיים כל ההגבלות הידועות על חיי היהודים בהולנד. אבי פוטר מהעבודה. את המשכורת שהמשיכו לשלם לו אמי קבלה עבורו, בפגישות בבית קפה, במעטפה שהועברה בסודיות מתחת לשולחן… היו להם הרבה חברים נאמנים.

את הנישואים ביניהם הורי ביטלו. אמי חזרה להיות מריה ברון, רווקה. כך "נמחק" הקשר שלה אל הנרי, היהודי. הרעת התנאים של היהודים ממשיכה. הורי אורזים בתוך מזודה גדולה את כל "הספרים האסורים" שבהוצאתם לאור עסק אבי. את המזוודה הם קוברים ביער, מאחורי הבית. מציאת הספרים בביתם הייתה יכולה להוות גזר דין מוות לשניהם…

אבי מקבל הוראה להתייצב עם כל היהודים ביום מסוים באמסטרדם. הוא היה נחוש בדעתו להתייצב עם כולם. אמי הייתה יותר מציאותית ממנו. אחרי לילה עם הרבה בכי וויכוחים הוא השתכנע שלא להתייצב בבוקר באמסטרדם. באותו בוקר הזמינה אמי נגר לביתם. הנגר יצר תא הפרדה קטן מתחת לגג המשופע. כשסיים את עבורתו אמרה לו אמי – "אף מילה על המקום הזה!". הנגר ענה לה – "את חושבת שזה המחבוא הראשון שאני בונה?".

אבי "נעלם". אנשים ספורים ביותר ידעו שהוא מסתתר בביתו. במשך יותר מ-3 שנים הוא חי במחבוא שבעליית הגג. עסק בכתיבה "אמנותית" של טקסטים מהתנ"ך, עבד על עיצוב אות עברית חדשה. בלילות יכול היה לצאת לטיול קטן ביער שמאחורי הבית.אמי יכולה הייתה להסתובב באופן חופשי בהולנד הכבושה. היא מתנהלת כאישה גרמניה. לפרנסתם, היא מעבירה שיעורי ריתמיקה לנשות קציני ה-S.S במחנה שהיה בקרבת מקום. פחד מוות. עוני. רעב וקור. בחורף האחרון שרפו הורי את מעקה העץ של המדרגות בביתם כדי להתחמם בחורף. אבי לא סיפר לי מילה על אותה תקופה. אמי האמיצה סיפרה לי לא מעט.

בשנת 1945 הולנד משתחררת מהכיבוש. בשנת -1950 אבי עולה לישראל כדי לעמוד בראש מחלקת הדפוס בביה"ס המקצועי "מרכז ברנדייס" – אידיאליסט אמיתי. בשנת 1951 אמי ואני מצטרפות אליו.*

אחרי מותם של הורי מגיע אלי ספר בשפה ההולנדית, על קורות היישוב ואסנאר בזמן הכיבוש הגרמני. מתברר שבמחבוא של אבי הסתתרו לא מעט אנשים נוספים – חברים יהודים ואנשי המחתרת ההולנדית. על כך לא סיפרו לי בבית. אספתי עדויות ומסמכים, העברתי ל"יד ושם". בטקס צנוע ומרגש הוכרה אמי, לאחר מותה, בתור "חסידת אומות העולם".

כן דויד יקר שלי, זה הסיפור "שלנו" – שלך ושלי.

סיפור של בני אדם שבחרו לחיות באומץ, ביושר, מעל למוסכמות המקובלות, מתוך אהבה, אומץ, יכולת הקרבה אין סופית, ומתוך נאמנות לאמת הפרטית שלהם…

הזוית האישית

וכן, נזכרתי…..

אחרי המלחמה, חפרו הורי בגינה כדי להוציא את המזוודה עם "הספרים האסורים". הכל נרקב, סיפרה אמי. לא היו עדיין ניילונים  באותה תקופה.