מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי גדעון שמיר נולד בקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן. הוריו של סבא שלי, חנה ואליעזר, עלו לארץ במסגרת עלית הנוער ולקחו חלק בהקמת הקיבוץ שהוקם במסגרת מבצעי "חומה ומגדל". הוריו של סבא עלו מגרמניה לארץ בשנת 1934. בבואם לארץ למדו עברית ועבדו בחקלאות וסללו כבישים בפתח תקווה, כפר יונה וחדרה. ב- 1939 הקימו את קיבוץ שדה אליהו. כשהקימו את שדה אליהו עדיין לא היו בתים והם גרו באוהלים בפשטות ובתנאים קשים. סבא שלי "זכה" לגור באוהל כשחזר מבית היולדות עד שבנו בית תינוקות בקיבוץ. באותו זמן נולד להם ילד בכור ב 1942 וזה סבא שלי גדעון שמיר.

סבא היה הילד התשיעי שנולד בקיבוץ. המספר 9 ליווה אותו עד הצבא בסימון הבגדים, התחתונים והגופיות. סבא זוכר ילדות יפה בקיבוץ עם המון טיולים ברחבי העמק ובתילים העתיקים שמסביב. מגיל צעיר מאד למדו הילדים לחפש עתיקות ופעם אפילו מצא כד עתיק מאד, מתקופת האבות ומוזיאון ישראל הציג אותו ואח"כ החזיר לו אותו למשמרת. בתקופה שלפני מלחמת השחרור סבא וחבריו הילדים התארחו באוהלי הבדואים באזור וזו הייתה חוויה גדולה. בטיולים הרבים בעמק למדו סבא שלי וחבריו להכיר את כל הפרחים בשמותיהם וכמובן היו קוטפים זרים שלמים של פרחי בר כמו כלניות, סייפנים ונרקיסים (שהיום הם פרחים מוגנים שאסורים לקטיף) והביאו הביתה להורים ולמשפחה.

לאחר כמה שנים עבר לבית אמיתי מה שהיה נחשב אז כמו מלון חמישה כוכבים. הבית היה מחולק ל ארבעה חדרים – שלושה חדרים להורים של שלוש משפחות וחדר אחד לכל הילדים של אותם משפחות. אחת מהמשפחות הייתה משפחת משה וסטלה מושקוביץ שלימים הפכו להיות סבא וסבתא שלי מהצד השני, אחרי שאבא שלי יגאל התחתן עם הנכדה שלהם עפרה – אמא שלי…  כך יצא ששני הסבים שלי, סבא יוסקה מצד אמא וסבא גדעון, גדלו בחדר אחד עם האחים שלו דובי ונעמה.

בחדרי המגורים אז, לא היו מאווררים וכמובן שלא מזגנים. החום של עמק בית שאן בקיץ היה למעלה מ-40 מעלות בצל, וזה היה קשה ומכביד מאד לא רק ביום אלא גם בלילות. סבא זוכר שמאחרי פסח עד אחרי החגים, המשפחות היו מוציאות את המיטות החוצה וכולם היו ישנים בחוץ מתחת לכילות נגד יתושי הקדחת ששרצו בביצות מסביב. בחוץ היה טיפה יותר קריר ורק כך אפשר היה להירדם. סבא זוכר שלפעמים רעד מפחד מקול היללות של התנים מסביב שהתקרבו עד לבתים של הקיבוץ. עוד זיכרון של סבא  מהלינה בחוץ, שהילדים היו מפחדים ללכת בלילה עד לשירותים המשותפים של כל חברי הקיבוץ , שהיו מאד רחוקים מהבית.

סבא רבא שלי – סבא אליעזר אבא של סבי גדעון היה מזכיר הקיבוץ שדה אליהו וגם מזכיר תנועת הקיבוץ הדתי. הוא היה תמיד מאד עסוק כי דאג לצרכים של החברים ושל הקיבוץ והיה נוסע למוסדות מחוץ לקיבוץ בתל אביב, בירושלים ,ובחיפה ורוב השבוע היה מחוץ לבית. סבא זוכר איך בימי חמישי, היה הולך עם אמא שלו-סבתא חנה, לשער של הקיבוץ ומחכה בציפייה לאבא שחזר באוטובוס מתל אביב. סבא אהב במיוחד את האווירה המיוחדת של הקיבוץ ואת הרוגע, המשחקים והחברות. כדי ללמוד לעבוד נכון הקימו בקיבוץ "משק ילדים" שהיו בו תרנגולות, כבשים, חמורים וגינת ירק בהם עבדו תמיד אחרי הלימודים בהדרכת חברים מבוגרים.

סבא זוכר את ימות החורף החשוכים והקרים, כאשר מוקדם בבוקר עוד לפני תפילת שחרית, היה משכים עם חבר שלו לחלוב את הכבשים בידיים הקפואות ולא במכונת חליבה כפי שחולבים היום. כך סבא התחנך לחריצות,יסודיות ואחריות בעבודה. בגיל יותר מאוחר השתלבו הילדים בעבודת המבוגרים במשק. סבא זוכר שלמד לרתום את הפרדות לעגלה ולמחרשות ולעבוד בשדות המשק. יותר מאוחר אותם חברי המשק שלימדו את סבא לעבוד עם פרדות הם אלה שלימדו אותו לנהוג ולעבוד בטרקטור. סבא זוכר את השמחה של חברי המשק לראות את הילדים הראשונים שלהם נכנסים לעניינים.

סבא היה תלמיד טוב ואהב ללמוד בבית ספר: תורה, גיאוגרפיה, מולדת וחקלאות ובמיוחד אהב לקרוא ספרים. במיוחד ספרי הרפתקאות כמו קארל מאי, חסמבה, ו"פלאי עולם" וסדרת: "לנוער" על תולדות היישוב החדש בארץ ישראל. אבל בעצם לא היה בררן בספרים וקרא כל מה שהצליח לשים עליו את היד אנציקלופדיות ומגדירים של צמחים וחיות ופרחים אודות ארץ ישראל וההיסטוריה שלה. בתקופת הילדות שלו לא היו הרבה ספרי ילדים וכמובן לא מחשבים וסמרטפונים…

אחד התחביבים של סבא היה לאסוף בולים  מכל העולם ולסדר אותם באלבומים כך למד וזכה להשכלה בתחומים רבים. וכשגדל יותר אסף בולים של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל.

סבא אהב מאד את החגים בקיבוץ שחגגו כולם יחד. במיוחד אהב  את פסח ,שבו כל משפחות הקיבוץ היו עורכים "ליל סדר" משותף. גם חג סוכות היה מאד אהוב אז היו בונים סוכה גדולה אחת לכל חברי הקיבוץ וכמובן גם את חנוכה שבו היו מדליקים בחנוכיה מיוחדת עם כל חברי הקיבוץ וגם את חג העצמאות שהתחיל בערב במסדר, בהנפת הדגל ובתפילה חגיגית ובסעודת חג לכל הקיבוץ ולמחרת טיול משותף של כל הקיבוץ בכמה משאיות ברחבי הארץ. בקיצור הוואי הקיבוץ היה אחדות וכולם הרגישו כמו משפחה אחת גדולה.

הדעה הרווחת בקיבוץ הייתה שבחינות בגרות לא חשובות כל כך שהרי היעוד של כל ילדי הקיבוץ היה לעבוד בקיבוץ בעבודת כפיים ואכן רוב ילדי הקיבוץ לא עשו בגרות מלאה אלא רק בחינות פנימיות של הקיבוץ, כך שבעצם לסבא הייתה תעודת בגרות חלקית בלבד כשהתגייס לצבא. בשנת 1960 התגייס סבא לצה"ל והיה בחטיבת הצנחנים. סבא אהב את השרות הצבאי והיה חניך מצטיין גם בקורס המ"כים וגם בקורס הקצינים ולקראת סוף השירות שלו היה ממקימי היאחזות הנחל במעלה גלבוע שהשקיף על העמק אותו אהב ועל הקיבוץ בו נולד.

סבא השתחרר מצה"ל בשנת 1962 ושמח לחזור לקיבוץ. הוא עבד בגידולי שדה, ברפת ובפרדס וגם  הוטל עליו להדריך את ילדי הקיבוץ כמו כן, השתתף בעריכת  עיתון הקיבוץ שנקרא "שיבולים".

אבל, סבא הבין שבשביל להתקדם בחיים צריך תעודות בגרות ולכן היה עובד בימים בקיבוץ ולמד להשלמת הבגרויות בלילות.

בגיל 23 כמו כל בחור צעיר סבא מחפש את דרכו בחיים.  לפני סבא הייתה התלבטות גדולה – האם להישאר בקיבוץ בו גדל והתחנך ושם היה ביתו ומשפחתו, או לצאת לעולם הגדול. סבא היה קשור מאוד לאמו שהתאלמנה מאביו, סבא אליעזר, כמה שנים קודם בהיותו בן 14.

לסבא היו זיכרונות נהדרים מילדותו בקיבוץ ולכן היה לו קשה מאוד לעזוב את אמו ואת הזיכרונות של תקופת ילדותו. סבא החליט לחזור לצבא ממנו השתחרר בהרגשה שעדיין לא הגשים את עצמו, היה יכול לעשות יותר וגם בגלל שהאמין שהשרות בצנחנים הוא שיא הציונות כמו השומר הפלמ"ח בתקופתם.

סבא היה אהוב בקיבוץ ומקובל על החברים.

כמו בכל קיבוץ ההחלטות מתקבלות באסיפת חברים שמתקיימת כל מוצאי שבת. שם כל חבר זכאי להביע את דעתו בכל נושא הקשור למשק. החברים הצביעו נגד חזרתו של סבא לצבא כי לא רצו שיעזוב, אבל סבא החליט להתגייס בכל זאת.

בגיל 23 הוא ארז תיק ונסע ללשכת הגיוס, וחזר לצבא הקבע לתפקיד מפקד מחלקה בגדוד הצנחנים 202 וכעבור כמה חודשים מונה למפקד פלוגה.

ביום העצמאות תשכ"ז  – 1967 סבא הוביל את פלוגתו במצעד צבאי בירושלים ובמוצאי אותו יום הודיע נשיא מצרים עבדול נאצר שהוא הולך להילחם בישראל ולמחות אותה מעל פני האדמה.

במשך מספר שבועות צה"ל התארגן לקראת המלחמה – "תקופת ההמתנה". סבא ופלוגתו ישבו בקיבוץ "ארז" קרוב לעזה ועזרו לחברי הקיבוץ בעבודותיהם במקום חברי הקיבוץ שגויסו למילואים לקראת המלחמה והקפידו להתאמן למקרה שייקראו לקרב.

לאחר מספר שבועות אכן פרצה מלחמת ששת הימים וסבא השתתף עם הפלוגה והגדוד שלו בכיבוש רצועת עזה. כעבור כמה ימים הוקפצו עם מסוקים לרמת הגולן ושם השתתפו בכיבוש דרום הרמה מידי הסורים. אחרי המלחמה המשיך סבא בצבא הקבע ועשה קורס מפי"ם (מפקדי פלוגות) והפך להיות קצין המבצעים של חטיבת הצנחנים ואחר כך היה גם מפקד קורס קומנדו של חטיבת הצנחנים.

בקיץ 1968 כשנה לאחר המלחמה סבא התחתן עם סבתא שלי.

סבתא שלי באותה תקופה, למדה באוניברסיטה חקלאות וביולוגיה, וסבא המשיך בצבא הקבע. הם החליטו להיות חקלאים כמו ההורים שלהם, כי פעם להיות חקלאי היה מקצוע מאד מכובד, לעבוד באדמת ארץ ישראל. הם  עברו לגור בכפר מרדכי ליד גדרה שם היה להורים של סבתא שלי משק חקלאי גדול והם רצו להקים משק משלהם.

סבא השתחרר מצבא קבע, התחיל ללמוד באוניברסיטה ונולדה בתם הבכורה-דודה שלי שרון.

באותה תקופה התוודעו לעוף השליו, והחליטו לנסות ולגדל אותו כענף חקלאי חדש בארץ. זו הייתה הרפתקה מרתקת מעין "סטארטאפ", עם חלום לרווח גדול, אך מלחמת יום הכיפורים קטעה את החלום באיבו.

בעוד הם מתארגנים לבנות בית ומשק, פרצה מלחמת יום הכיפורים. סבא לחם כמפקד פלוגת צנחנים בקרב קשה באיסמעיליה שבמערב תעלת סואץ והיה מגויס כמו כולם קרוב לחצי שנה.

כשסבא חזר ממלחמת יום כיפור הוא התמנה למג"ד מילואים בצנחנים  ויצא לתקופות שרות ארוכות. במצב זה, התברר שיהיה קשה לבנות משק חקלאי וסבא החליט לחפש עבודה בנוסף לחקלאות.

כך הגיע סבא לנמל אשדוד, בו התחיל לעבוד כעוזר קצין הביטחון של הנמל. בהמשך התמנה לקב"ט הנמל, ואחר כך למנהל הנמל ולתפקידים בכירים נוספים עד שהתמנה למנכ"ל רשות הנמלים והרכבות.

כשנה אחרי מלחמת יום הכיפורים נולד אבי יגאל. הוא קרוי על שמו של יגאל רוזנבלום  ז"ל בן דוד של סבתא שלי שנפל במלחמה בחווה הסינית.

לאחר מכן, נולדו אבנר ודובי הדודים שלי. כל אותה תקופה גרו בבית שבנו בכפר מרדכי, ומאחר שהיה כפר לא דתי אבא שלי והדודים שלי למדו בקיבוץ הדתי יבנה הקרוב לכפר מרדכי. כדי לחיות במסגרת קהילה דתית, עברה המשפחה בשנת 1990 לאלקנה.

בתקופת העלייה הגדולה מברית המועצות ומאתיופיה (אמצע שנות ה-90). הוצע לסבא לכהן כמנכ"ל משרד הקליטה והוא עשה זאת בהצלחה רבה לתקופה קצרה כי אז התבקש לחזור ולכהן כמנכ"ל רשות הנמלים והרכבות.

בשנת 2005, סבא התמנה למנכ"ל החברה לפיתוח מזרח ירושלים, ובעצם חזר לאהבת נעוריו, עיסוק בתולדות ארץ ישראל, היסטוריה, עתיקות וכו' ירושלים תמיד היתה יקרה ללבו והוא עסק גם בפיתוח תשתיות בעיר העתיקה ובמערב העיר.

אהבת ירושלים הביאה אותו ואת סבתא שלי לעזוב את אלקנה ולגור בירושלים שם הם גרים כיום ונהנים כגמלאים מעיסוקים מגוונים ומכל מה שירושלים מעניקה לתושביה.

הזוית האישית

תהליך הכתיבה היה מאוד מעניין ומרתק. נפגשתי עם סבא שלי כמה פעמים ולמדתי להכיר אותו טוב יותר.