מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה שדה, אמא לשלושה ילדים: צביקה, גלית ואסף וסבתא ל-12 נכדים.

כשהייתי בת שמונה, בשנת 1950, עליתי לארץ ישראל עם אחי הגדול בעלייה בלתי לגאלית (עלייה שאינה חוקית). המסע לישראל היה קשה, צורפתי לאח גדול ממני ולאחר תלאות מרובות הגענו לפרס. שיכנו אותנו במחנה בטהראן הנמצא בשטח בו יש בית קברות יהודי.

במחנה זה שהיתי יום אחד ולאחר מכן בני משפחה שחיו בפרס לקחו אותי אליהם הביתה לכאחד עשר ימים. המשפחה גרה בביתו לשעבר של השח הפרסי ברחוב יוקרתי במרכז טהראן, זו הייתה גם הפעם הראשונה שהכרתי את דודי דוד, דיברנו המון והחלפנו חוויות.

כשהגעתי לבית המשפחה, הייתי מלאה בכינים, הם רחצו וניקו אותי ולאחר מכן הלכנו לחנויות בטהראן, שם קנו לי בגדים והנעלה. בהמשך לקחו אותי לטיולים בהרים שעדיין היו מושלגים, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. אחרי השהות בבית המשפחה והטיפול המסור, הם החזירו אותי למחנה. מהמחנה, הסיעו אותנו לבית הכנסת היהודי ולאחר כשעתיים הסיעו אותנו לשדה התעופה בטהרן ומשם הוטסנו לשדה תעופה בן גוריון.

מבן גוריון נלקחנו "לשער עלייה" ומשם לאחוזה. באחוזה שהינו כשלושה שבועות ולאחר מכן לקחנו אותנו לרמת הדסה, שם חילקו אותנו לקבוצות של שלושים ילדים ולאחר כחודש לקחו אותנו לקיבוץ עין חרוד. בקיבוץ התייחסו אלינו כבני המקום, למדנו במוסדות חינוך עם מורים נערצים כמו דוד מלץ ושרה סלוצקין שהייתה אמי הרוחנית והשתתפנו בחוגים ביחד עם בני המשק. קבוצות הילדים, שכללו ילדים מכל מיני רקעים ומכל מיני ארצות, חיש מהר הפכו למגובשות ותומכות.

הבאנו המון שמחה לקיבוץ בכך שיצרנו מעגלים ורקדנו, זה היה בהתחלה מוזר אך עם הזמן הצטרפו אלינו בני המשק והשמחה הייתה גדולה. יחד עם כל זאת, למדנו את השפה העברית ורכשנו אותה במהירות. כך, סיימנו 12 שנות לימוד עד שהתגייסנו לצה"ל.

למרות הקושי במעברים והתלאות שעברנו, שמרנו על אופטימיות רבה וזה מה שהצליח להחזיק אותנו.

בשנת 1958, אמי עלתה לארץ. לימים, היא שאלה היכן העלי ומכתש ואנחנו לא ידענו במה מדובר. אמי סיפרה שהיא שלחה את העלי ומכתש עם חברה שהגיעה לבאר שבע והיה אמור להישלח אלי ואל אחי. כנראה שהעלי ומכתש מצאו חן בעיניה ולא חשבה למצוא אותנו ולספר לנו על המשלוח שהיינו אמורים לקבל. לאחר עבודת בילוש מאומצת שלקחה חודשים, מצאנו את הכתובת של החברה של אמי. נסענו לאותה אישה בהפתעה, נקשנו בדלת ולמרות שהאישה לא הכירה אותנו, הוזמנו להיכנס.

נכנסנו וראו איזה פלא העלי ומכתש נמצאים על השולחן. אחי הגדול ניגש ולקח את העלי ומכתש ואמר לה שכלים אלה שייכים לאמא שלנו, אותם היא שלחה עבורנו איתה ובטח היא שכחה למסור לנו. אחי לא רצה להעמיד את האישה במבוכה ולכן אמר לה זאת. האישה הייתה מאוד מופתעת ואמרה שהיא לא ידעה היכן אנחנו, חיפשה אותנו ארוכות ולבסוף החליטה להשאיר אותם אצלה בבית.

אמרנו לה תודה גדולה ויצאנו. הגענו הביתה, והראנו לאמא את המכתש והעלי ואמא שלי החליטה להוריש לי את הכלים. כיום על מנת שלא יהיו ויכוחים אחרי מותי הורשתי אותם לבתי, אמו של דור, משום שלפי המסורת של העיראקים, הבת מקבלת ירושה מהאם. הכלי שמור בבית במדף ליד הסלון, אין בו שימוש כיום, אך יש לו ערך סנטימנטלי עבור המשפחה.

כל פעם כשמביטים בכלי, נזכרים בסיפור המפתיע של משפחתנו.

הזוית האישית

דור: היה מאוד כיף להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. לסבתא יש סיפור מעניין ומרתק, שמחתי לגלות עליה דברים חדשים ובכללי לשמוע סיפורים על המשפחה שלנו.