מאגר סיפורי מורשת

שמי רות מפעי נולדתי בשנת תשי"ח (1958), להוריי יעקב ישראל  וחביבה ז"ל לבית מזרחי בשכונת שעריים ברחובות. אני הילדה הארבע-עשרה מתוך שמונה אחים ושמונה אחיות. סבא שלי דוד מזרחי, אבא של אבי, עלה מתימן לפני מאה וחמישים שנה ובנה את ביתו בעיר רחובות שהוא אחד ממייסדיה. לאחר שאשתו סבתא שושנה שיכלה שבעה ילדים, הלכה ברגל למירון להתפלל אצל רשב"י שתזכה בזרע של קיימא ואז נולד אבי יעקב ישראל.

אבי גדל כבן יחיד להוריו בפינוק והשגחה וזכה להקים משפחה ברוכה לתפארת עם אין גבול של עשייה. הוא היה פעיל ציבור שלחם במסירות-נפש לחינוך ילדי ישראל על טהרת הקדש. הוא נלחם נגד הסוכנות בלקיחת ילדים עולים מהמעברות לקיבוצים ודאג להעבירם למוסדות תורניים. כמה פעמים אף ניסו להתנכל לחייו.

במשך שנים רבות שימש אבי כסגן ראש העיר ברחובות וכן חבר כנסת מטעם אגודת ישראל. הוא הקים בכל חלקי הארץ בתי ספר של "בית חנה" ותלמודי תורה, פתח רשתות של שיעורי תורה לגברים, נשים וילדים ועסק בפעילויות גדולות של השכנת שלום, חלוקת סלי מזון, הקים "כוללים" וכיתת רגליו מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה כשאמא מלווה אותו לאורך כל חייו בתמיכה, הערצה, והקמת משפחה ברוכה לתפארת, כשכולם הולכים בדרך תורה ומצוות בזכות פעולותיה. גם בראשית פעולותיו הייתה אמי יוצאת למעברות להדריך נשים בגידול ילדיהן, הם זכו לחתן הרבה יתומים ויתומות ותמכו בהם עד שעמדו על רגליהם. אבא היה דואג שיגיעו משלוחי בגדים מחו"ל ואמא הייתה מחלקת למשפחות נזקקות שהוא היה שולח ממחלקת הרווחה בעירייה.

הוריי ז"ל

את ילדותי עברתי כחוויה בלתי נשכחת של ילדות עשירה. משפחה גדולה עם הרבה אחיינים, כך שהשבתות שלנו היו גדולות ושמחות. חברותיי היו אוהבות לבוא אלינו כי סבתא שלי מצד האבא הייתה בעלת חוש הומור מיוחד וכולם אהבו להסתופף בחברתה.

אישי אפרים מפעי למד בישיבה בכפר חב"ד והיה חברם הטוב של האחים שלי ודרכם נעשה השידוך. לאחר החתונה התגוררנו בלוד. שנתיים וחצי לאחר חתונתנו נפטר אבי והוא לא בן שישים שנה לחייו. אפרים ואני נאלצנו לעזוב את העיר לוד ויחד עם הבת הבכורה, מיכל דינה, עברנו לגור עם אמא שהייתה אלמנה צעירה במשך עשרים ושש שנה, עד הסתלקותה. בבית זה שבו נולדתי וגדלתי גידלנו ארבעה עשר ילדים, שבעה בנים ושבע בנות.

בביתנו נמצא גביע מכסף שניתן לסבי (אבא של אמא) סבא שלום חוברה ז"ל ליום נישואיו. הגביע עשוי מכסף טהור והוא בן מאה וחמש שנה. מצד אחד של הגביע מגן דוד ובתוכו חרוט שמו של סבא ושנת נישואיו ומהצד השני חרוטה ירושלים. גביע זה הועבר אלי ואנחנו מקדשים בו בכל שבת וחג על אף שיש לנו מגש גדול עם הרבה גביעים מכסף שכל הגברים האורחים מקדשים כל אחד בנפרד, אנחנו מקדשים רק בגביע של סבא.

אחד הסיפורים הנפלאים של גבורה עילאית היא הסתלקותו של אחי דוד הי"ד. כשהייתי תלמידה בכיתה י' פנה אחי דוד במוצאי יום כיפור לקצין העיר בבקשה להתגייס. הוא נסע לרמת הגולן בתחושה של בעל זכות. במשך זמן רב לא קיבלנו ממנו שום אות חיים והדאגה הייתה שאולי הוא בשבי הסורי וכך במשך כמעט חודש אבי ז"ל היה נוסע מדי יום לרמת הגולן לחפש את גופתו. במהלך החיפושים מצאו טנק שרוף. אבי עמד מול הטנק והבין הכל. המעמד היה מזעזע. אנשים שעמדו לידו הזילו דמעות. רגע ארוך עמד אבי כמאובן, חיוור כסיד. אחר כך התעשת והחל לטפס על הטנק. הוא נכנס פנימה וזחל לעבר מושב הנהג שם בתוך הטנק המפויח מצא את שרידי גופת בנו עם סימני זיהוי של המשקפיים והציציות. הוא אסף את האפר לתוך שק שהביא עימו. ואחרי עמל רב יצא החוצה אוחז בידו את השק. הוא נעמד על גבי הטנק השרוף, פניו להטו הוא נראה כמו מי שאינו נמצא בעולם הזה ואז לתדהמת כולם הרים את השק למרום וקרא: "מודה אני לפנייך ה', על שזכיתי להקריב את בני יקירי קרבן קודש על מזבח הגנת עם ישראל וארץ ישראל".

כשחזר אבי הביתה בצהרים מוקדם מהרגיל, השתררה בבית דממה מתוחה. עמדתי יחד עם אמי וקיבלנו את הבשורה הקשה. אמא הרימה ידיה לשמים ואמרה "הבאתי שש-עשרה נשמות לעולם ועל אחת אני לא אצטרך לתת דין וחשבון אשרינו שלא התענה בידי טמאים והלך קדוש וטהור". אבא אמר "זכינו למה שאברהם אבינו לא זכה, רצה להוריד טיפת דם מבנו ואנחנו הבאנו קורבן כליל לה'".

משפחת מזרחי

הזוית האישית

סבתא רות: חוויה נפלאה לשבת עם הנכדה ולהשמיע סיפורי היסטוריה עשירים המטביעים חינוך ודרך חיים עם משמעויות רבות כל כך.

הנכדה הדס: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי.